הייתי רוצה שהכל ביננו יהיה שונה. אבל הכל חוזר על עצמו כמו סרט ערבי בכל יום שישי. אני משתנקת.
אנשים משתנים, אני השתנתי.
אולי לא מספיק אם אני עומדת מול תותח ומצפה שהפעם יצא ממנו פרח.
מודה, לוקח לי זמן להבין. אני איטית. לפעמים אני תוהה אם אני לא מפגרת בהגדרה כי איפשהו ללכת לאיבוד במבוך שיצרת לעצמך זה - מפגר.
שהגיענו. שוב. לאותה נקודה.
עשר שנים אחרי.
זה מרגיש לי כמו אותה הפעם שהלכתי לפסיכולוגית בגיל 17. אמרתי לה שההורים שלי תמיד רוצים לדעת הכל. הכל.
בפעם הראשונה בגיל 17 שמעתי על המושג פרטיות ושמותר שתהיה לי פרטיות בחיים.
ההורים לא אהבו את התשובה כשחזרתי הביתה מהפגישה.
גם לא החבר.
ומאז אני מנסה לישם את הרעיון ללא הצלחה יתרה.
אני לא קיימת.
אני קיימת כפונקציה בעולם של הסובבים אותי. שצריכים שאהיה להם מה שהם צריכים. ואם לא אז אין לי שום ערך (בעולמם).
הכל תמיד כתנאי ל. תהיי טובה תהיי ממושמעת. תהיי כמו שאנחנו רוצים.
אנשים משתנים. אבל למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
למה בגיל 35 אני עדיין מפחדת להיות אני. בדיוק כמו שאני.
דפוקה וחסרת יכולת. שבורה ועצובה. יצירתית ומזדיינת.
לפני שבוע ישבתי בסלון עם חברה. חברים (חברות ליתר דיוק) זה לא משהו שאני מבינה בו. כולן ללא יוצא מן הכלל מעדיפות לחשוב על עצמן על חשבוני.
ישבתי עם הגברת ולא האמנתי. אני וחברה יושבות בסלון שלי.
בחיים לא קרה לי כזה דבר. תמיד יש פעם ראשונה.
בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי לשאול בלי להתחשב.
עשיתי מה שרציתי. ועדיין משהו בי התכווץ ונסוג.
כי כולן איכשהו הופכות למוקש במקום לפינת מחמד.
אני מנבלת את הפה. אני נוקמת. ובסופו של דבר אני ילדה עצובה שלא מבינה למה אף אחת לא באמת רוצה להיות חברה שלי.
לא יודעת מה באתי לכתוב.
אבל באתי.
רות עבור.
