כמו לכולם יש לי מלא כאלה. סיפורים שאני מספרת לעצמי על עצמי ועל העולם. סיפורים שאני מספרת לאחרים. שאיתם ודרכם אני מזדהה עם העולם והוא איתי. נקודות שקיעה. נקודות כאב. נקודות יסורים.
יש לי סיפורים טובים. אני מאוד יצירתית. יצרית. רגישה. כל היוצא מהסיפורים. וזו היוצאת מן הסיפורים.
אז אחרי שסבבתי את הסיפורים ככה ואז ככה ואז בעוד מיליון דרכים וצורות בנסיון נואש להבין את מה שאני מספרת לעצמי מלכתחילה משהו חלחל פנימה בתהליך.
השפה היא מין פיצוי. היא ניסיון להבין את מה שקרה לפני שהייתה לנו שפה. לפני שהתחלנו לשחק עם מילים משמעויות וכוונות.
הכל ״עומד״ על מה שקרה ונתפס לפני השפה המילים וההגיון. לכן הדבר היחידי שיכול להיות פועל יוצא של מה שצף שוב ושוב בבפנוכו הוא - אֵבֶל.
אֵבֶל על מה שקרה. על מה שהיה צריך לקרות ולא קרה.
המילים הן נסיון. נסיון שלא מוביל לחוויה שבמקור. כי במקור לא הייתה שפה. נסיון שמנסה להסביר ללא הצלחה ״לראש״ את מה שקרה במישור הרגשי. במילים של בן אדם בוגר שבאופן בלתי נמנע מסדר את הסיפור שלו כמו שהוא ״חושב״ ו״רוצה״.
לא יודעת מה באתי לכתוב.
הזרקור איכשהו תמיד נופל עלי בזמן האחרון.
כל הסיפורים שלי מובילים את עצמי - לעצמי.
כל השאר תפאורה. כולל כולם.
רות. עבור.
