לעצמי דרך העור.
מאז ומעולם היה לי עור רך וגמיש. מעטפת שמעולם לא דרשה ציפוי חיצוני. איכשהו העור מספר לי אמת שאני מתקשה לקבוע.
פקעתי אותו לעיתים קרובות בסכיני גילוח בזכוכיות באִזְמֵל בציפורניים והוא בשלו - המשיך להתהוות מעל קרישי הדם ביופי בחן בחסד וברחמים.
ברוב המקרים אני מוסחת מדי ולא נותנת את דעתי לניסים שקורים בי מדי יום אבל העור שלי כל כך מזמין שאני מתעכבת עליו לפרקים.
אני מוצאת את עצמי עוקבת אחרי הבורות והשקעים הפריצות וההפקר חשופה ופגיעה והוא בשלו, קרום אחר קרום שכבה אחר שכבה - מתהווה.
הכי אני אוהבת ללטף את החיבור שבין שיער הערווה לבטן התחתונה. יש שם קו בלתי נראה. האצבעות מוצאת את עצמן על הגבול שבין הפחד לסף. הסף שאני מרשה לעצמי לחצות כשאני מרגישה שאני צריכה אהבה. ליטוף. חום ומגע.
אני שואלת את עצמי, למה ערסל הכרס? ואז מלטפת את הגבול שבין הפחד לכפתורי ההנאה.
שלושים וחמש זה מוקדם מדי לקמטים. יש לי עור כהה ושומני אני אמורה להחזיק לנצח. ואולי הנצח שלי התעייף.
אני בכל זאת אוהבת את העור שלי.
הוא דוגמא ומופת לאיך הייתי רוצה לעטוף את עצמי תמיד ללא יוצא מן הכלל, להתהוות מבפנים לנוכח כל הקזה. ככה פשוט בלי סנטימנטים או הוראות. כמו לצחצח שיניים. מתוך הרגל גמור שפשוט אין דרך אחרת.
אין דרך אחרת. מבינה?