לפעמים אני לא יודעת לאן לברוח מעצמי.
הכל עולה בי מן הקרקעית וזה לא הבית הילדים הלחץ הלימודים - זה משהו שאני אפילו לא יודעת לתת לו שם.
אני מנסה לחשוב מה זה יכול להיות, יש פחד מחוסר הוודאות. יש פחד מלהיות תלויה באוויר. לבד. כל הזמן לבד.
אין עוגן הכל מפוזר. שום דבר מפעם לא מביא לי מזור ליותר משניה אחת. שניה אחת והכל מתפוגג בחזרה לחוסר הוודאות.
אני חושבת שדי חרפנתי את עצמי בידע. בספרים. בנוסחאות של איך להגיע לאנשהו.
דרכי ההתמודדות של פעם כבר לא עושים עבודה. בכלל.
אולי זו ההבנה שהמעגל הזה תמיד חוזר להתחלה. לא משנה מה. מי. איך. שמנה. רזה. טובה. רעה. אין לי לאן לברוח מעצמי. אין לי בכלל מושג מה קורה ואיך כל זה יגמר. מדי פעם אני שואלת את עצמי, איך כל זה יגמר. במה. ואין לי במה להאחז.
קרוב לוודאי שאני האמא הכי גרועה ביקום. אוכלת סרטים על עצמי ומרגישה עוד יותר אשמה כשהבן שלי שואל אותי, אמא את בלחץ? ועונה לעצמו, אני מרגיש שאת בלחץ לפי הקול שלך.
ולאמא אין מושג בכלל למה היא בלחץ כל הזמן. בפחד כל הזמן.
כל מה שידעתי הותש עד אבק. אני כבר לא יודעת דבר.
כל יום אני פוגשת את עצמי בחרא הזה ועכשיו הוא כבר לא מסתתר בצללים. עכשיו אני זאת שמנסה לברוח. ממי? לאן?
אין לי מושג.
אני כותבת ועולה לי גוש בגרון. אני רוצה להקיא את הגוש הזה אבל גם זו לא תשובה.
כל הימים הפכו ליום אחד ארוך. כל החוצצים המפרידים הדברים אליהם אני כביכול משתייכת - התפוגגו.
הפעם זו אני מול עצמי והתמונה עגומה.
פאק. איך בכלל הגעתי לכאן.
