הביאו תינוקת בת 90 לחדר שבו חיכינו. המחיצה ביננו לא הייתה מספיק עבה וקול פועה חצה את החדר. החלפנו מבטים וכיווצנו את הגבות בתהיה. כל מיני רופאים ואנשי צוות נכנסו ויצאו, שאלו שאלות ובעיקר התעצבנו בחוסר סבלנות. למי יש כוח לטפל באישה בת 90 שאינה מגיבה ואינה מבינה איפה היא בכלל ומה קרה לה.
אחרי שהם יצאו הסטתי את הווילון.
היא ישבה על המיטה בפחד מוחלט ממלמלת משהו לא ברור בקול תינוקי מפוחד בעוד אצבעות הרגליים שלה מבצבצות מקופלות מחרדה.
שאלתי אותה אם היא בסדר. אין תגובה. חזרתי לצד שלי של הווילון. והיא פועה ופועה והעיניים שלי מתחילות להתמלא בדמעות.
האמת, שבכיתי כל היום. כל דבר גרם לעיניים שלי להתמלא.
אבל פטריסיה ריסקה לי את הלב.
אחרי זמן מה הסטתי את הווילון שוב. ניגשתי להחזיק לה את הידיים. האצבעות שלה היו עקומות בגלל דלקת הפרקים והידים חבולות להפליא. כנראה שהיא נפלה ונחבלה. או שמישהו פגע בה. הכל אפשרי. היא הגיע מבית אבות. לבד. זרוקה בחדר במיון מפוחדת למוות.
פטריסיה, שימי את הראש על המיטה, דיברתי לתוך האוזן. היא ניסתה וכל פעם הגוף הניע את ראשה בחזרה לכיפוף מכווץ. חזרתי על זה אולי 200 פעמים. כיסיתי אותה בשמיכה. החזקתי לה את היד. שמתי לה שמיכות מתחת לראש וליטפתי.
בסופו של דבר היא נרגעה ונרדמה ולידה עמדה אחת אני מנוזלת בוכה ועצובה.
מנוזלת בוכה ועצובה.
כנראה שהרות שלי לא עובר.
אוף.
