חולה אז לקחתי אותה לשבת בפארק מול המים.
הבאנו שמיכה והסתכלנו על הברווזים שטים להם.
פסטורליה ויופי שאין כמותם.
פתאום התחילו להגיח ילדי הקייטנות להצטופף ליד המים לטפס על עצים. כמה מתוק קולם של הילדים. כמה הם סקרנים.
לידנו עצרה קבוצה של ילדים בני שנתיים שלוש (לכל היותר) עם שתי גננות. האחת צעירה ממש ילדה והשניה מבוגרת יותר.
אני מסתכלת על הילדים וחושבת לעצמי כמה הם קטנים (וחסרי ישע).
פתאום ילדה עם תלתלים בלונדינים וכובע רחב שוליים פוצחת בבכי. הגננת הצעירה אומרת לגננת המבוגרת, היא ראתה את
אחותה עוברת בפארק (עם קבוצה אחרת של ילדים) והתחילה לבכות.
הבכי לא נפסק. היא בוכה יותר ויותר חזק. אני מסובבת את הראש שלי לראות מה קורה ורואה את הגננות יושבות במעגל עם הילדים ואותה ילדה ישובה לבד על ספסל מרוחק צורחת את נשמתה.
המשכתי להסתכל כמה שניות מחכה שהגננות ירגישו שלא בנוח ויעשו משהו בנידון. אך הן בשלהן שרות שירים במעגל בהתעלמות מוחלטת מהקטנה.
התלבטתי אם לקום ומשהו הרים אותי מהדשא לכיוון הגננת המבוגרת.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם הכל בסדר (הכל לא בסדר בכלל אבל ניתן לה להינות מהספק), היא בתגובה מספרת לי שהקטנה ראתה את אחותה והתחילה לבכות.
שאלתי אותה למה היא יושבת לבד על הספסל מרוחקת מכולם. היא צורחת את נשמתה ועל שם מה היא הורחקה מכולם והיא לבד.
זה בסדר עונה לי הגננת. אנחנו יודעות מה אנחנו עושות.
אבל למה היא יושבת שם לבד כשהיא בוכה? אם זו הייתה הבת שלי אני לא הייתי מסכימה שהיא תשב שם ולו לשניה אחת. אני אגש אליה.
אל תדאגי היא עונה לי. אין צורך לגשת אליה. ואמא שלה יודעת ומודעת היא מביאה אותה לגן כל בוקר והיא בוכה עד שהיא מפסיקה.
בעוד אנחנו מדברות ואני מנסה להסביר לה שזה פשוט לא הגיוני ושאו שהיא תיגש אליה או אני, ניגשת אליה ילדה אחרת מהגן, מושיטה לה יד ומביאה אותה בחזרה אל שאר הילדים.
תוך כמה דקות הן אספו את הפקלאות וברחו משם.
זה קורה כל יום. בכל גן. בכל קייטנה. בכל בית ספר.
שגננות ומורות מתעלמות מילדים או לחילופין מפילות על הילדים פדגוגיה הרסנית.
בגן יש ״חוקים״ ואין זמן לשבת עם ילד בוכה. לחבק להכיל ולהרגיע. הגננות באות לדפוק שעון לתת עבודה ולעשות את המינימום שנדרש מהן. חלקן בכלל לא מוסמכות. לא שזה משנה הרבה בגישה הפדגוגית אם הגישה הפרטית שלהן היא לתת לילדים לצרוח את נשמתם. לבד. עד שהם ירגעו.
לא כל הגננות כאלה. אבל כל הגנים ובתי הספר כאלה. יש חוקים ואין זמן לאנושיות. הזכיר לי מחנה ריכוז.
אין לנו בכלל מושג במי אנחנו בוטחים. ומה הם עושים כשאף אחד לא מסתכל. או יותר גרוע, מה הם מסתירים מאיתנו כשהם מכסים לעצמם את התחת.
אז נכון, היום לא נהוג להרביץ לילדים בבית הספר.
ועדיין, הרבה לא השתנה בשיטות החינוך מפעם.
פאקינג כועסת.
