קן שטוח עקבי וארוך.
הכל מרגיש כזה בלאגן כרגע וקו שטוח קורץ לי ממש.
אני לא בעד עצמי עכשיו. אני מרגישה את זה.
אבל עם השנים למדתי שכל הבורות שבי נחפרים במו ידיי.
ואם אני מסוגלת לחפור אותם, יש בי גם מסוגלות למלא אותם.
הידיים שם, אני רק צריכה לתת להן פקודה שונה. לא לחפור. למלא. עכשיו למלא.
אף פעם לא באמת הייתי לבד. תמיד הייתי במערכות יחסים תמיד היה תורן למלא את הבורות. להעביר אצבעות על העור. למלא את החורים בזרע. בזיעה. נדנדה שכזו.
ועכשיו אני לבד. מבחירה. הכל בסדר עד שהיא מתעוררת. עד שהיא צריכה. ואז הגוף שלי נושא אותי בידיים מושטות. אני מקבצת אנשים ריחות עורות. בוא תגרד לי את הגלד, הפצע שלי צריך יחס. אהבה. תנועה. שיכוך. טיפול.
אני מכורה. הגוף שלי מכור. מלשון התמכרות. מלשון מכירה.
אף אחד לא נוגע בה והיא מתחרפנת. אף אחד לא ״מעיר״ אותה והיא רוצה לצאת לשחק. אבל לא איתי. עלי היא כועסת. אני אף פעם לא נותנת לה תשומת לב. אני אמא רעה. מלשון מתעלמת.
כשצריך יש לי משמעת ברזל.
