אני לא תלותית בכלל.
סיגלתי לעצמי סבלנות של עובר. מין חובה להסתגל למה שסובב אותי, גם אם אמא שלי זונה שמשתמשת בסמים שהולכים ישירות למערכת העצבים שלי, גם אם אני שוחה באלכוהול במקום מי שפיר - אני מחכה לרגע הנכון.
למדתי שלידה מוקדת - לא מקדמת אותי.
למדתי שלמות בפנים - לוקח איתו גם את הנקמות.
סבלנות.
מי שמסתכל מקרוב יכול לזהות את הסימנים.
יש לי את כל הצבעים של כרמן. צוענייה גאוותנית מזדיינת ובתפקיד משנה פנימי אני צ׳ו צ׳ו סאן הכנועה המפוחדת והנזקקת כל כך.
הדואליות הזו ברורה רק למי שבוטח בעצמו מספיק בשביל לראות אותי מקוק פיט אחר.
לא זה המסודר בקפידה, זה שיכול לרדת לטמיון בכל רגע בגלל ששכחו לרסס בו נגד חולדות ועכשיו הן מכרסמות את חוטי המערכת.
אני סוטה מהעיקר. (אני סוטה בעיקר).
בחזרה לתלותיות- אנשים חושבים שתלותיות זה להתקשר למישהו מיליון פעם ביום. לחפש אותו. לכתוב לו. להפוך אותו למרכז העולם *ולתלות בו את הקיום. תהיה איתי. תשב איתי. תטפל בי.
ובכן, האנשים הכי תלותיים למעשה לא מציגים שום מהתסמינים לעיל. אלה הם דמוי תלותיים.
התלותיים האמיתיים מנתקים איתך את הקשר עוד לפני שנתת להם סיבה. לא כותבים לך במשך חודשים. שנים.
הם חוזרים לכוס של אמא שלהם כל פעם מחדש בנסיון לחווט את המוח למשהו שאפשר להביא הביתה להורים לארוחת שבת.
הם אלה שמאמינים בפוליאמוריה. טבעונות. עומדים בכל ראש מלחמה. מפילים פצצות. עומדים בראש כל תפקיד תובעני כותבים לך פוסטים חופרים בכלוב על תלותיות.