כמה זה מלחיץ להיות ה כ ל למישהו/י. הדבר היחיד שנותן להם מזור חום ואהבה בעולם הזה. היא עשתה העתק הדבק מהחבר לשעבר - אליי.
זה כבד אחושלוקי. מהבוקר עד הלילה להתעסק בתהום של מישהו אחר. להסתכל לכאב שלה שהוא בעצם הכאב הפרטי שלי (בפרטי אצלי אף פעם לא מושלך על אף אדם לכל היותר מושלך לתוך רקע שחור).
את כל מה שיש לי. סוף ציטוט.
זה מעיק.
מי רוצה להיות אחראי לבן אדם אחר בצורה כזאת?
נכון אני מתקשה לשבת איתה בכאב שלה. נכון זה בגלל שאני מתקשה לשבת בכאב שלי. סו פאקינג וואט. מי מת ושם אותי להיות העו״סית שלך?
אני כועסת. כי אני אוהבת ורוצה לעזור.
אבל זה לא התפקיד שלי להיות ה כ ל בשבילך.
זה כבד וזה מעיק וזה הופך לכעס.
אני לא יכולה יותר לקרא את המילים - זה לא פייר.
בא לי לתת לך אגרוף.
כנראה שלא קיבלת את התזכורת במייל. החיים האלה לא הוגנים. אף פעם. לאף אחד.
אין בן אדם יותר חומל ממני. אוהב. מכיל. מבין. עוטף. אין.
אז למה לעזאזל הקיום שלך בעולמי בתקופה האחרונה מעורר בי כעס שאין כמוהו?
אין לי סבלנות.
יש לי בעיות משלי להתמודד איתן.
זה לא ניעור ידיים.
בסופו של דבר אנחנו בלבד אחראיים על עצמנו.
איף.
אני כועסת על עצמי שאני כועסת עליך.
ממש.