אנחנו נגמרים.
קודם אנחנו בורחים מהבית. כמה שאפשר. עם מי שאפשר. לאן שאפשר. לפעמים מנסים לחזור. בורחים שוב. כמה שאפשר עם מי שאפשר. לאן שאפשר. החיים מסיחים אותנו ממחבת האש. אנחנו הצפרדע? החילזון? איך המים?
ואז החיים מכניסים אותך לפינה. אבל לפינה אמיתית. ואז לא משנה מה מערכת יחסים היחסים שלך עם אבאמא. פתאום יש אנחה לא רצונית. אמא? אבא?
בעיקר כשהפחד יורד כל הדרך במורד הגרון.
אבל הפחד הזה הוא ככלום לעומת ההבנה שפאקינג אין אמא ואין אבא לפעמים פיזית אבל בעיקר רגשית וכל היוצא בעומדים ברמזור ולעולם אינם חוצים.
טייק 2
כמה זמן לוקח לי מהרגע שאני מבינה שמשהו לא מתאים/מפריע/מאיים יו פאקינג ניים איט, עד שאני עושה משהו בנוגע לזה?
התשובה?
סרטן.
טייק שלוש
אני ממש אבל ממש לא רוצה שאף אחד ידע.
אני ממש אבל ממש לא רוצה שאף אחד יתקרב אליי.
אני ממש ממש ממש רוצה שלא תנסו אפילו.
ואני ממש מצטערת על אתמול. על החוצפה שבצפייה.
תגידי ילדה - את מפגרת?
