זה ידוע שאני אוגרת כפייתית. אולי לא במובן הישיר של המילה למרות שאני מתקשה להפרד גם מדברים.
אני יותר בקטע של תמונות הודעות וטקסטים מלפני מיליון שנים.
יש לי תא קולי והוא לא בשימוש. זאת אומרת הוא שם ואנשים משאירים הודעות רק שאני לא מקשיבה. אף פעם.
היום קיבלתי איזה מייל בקשר להחזר כספי ובקשה להוכיח שנעשתה שיחת טלפון בתאריך מסויים.
לא שיש איזה סיכוי למצא או לדעת בכלל מתי השיחה חויגה (וכמובן שעל זה הם בונים) נכנסתי לתא הקולי שלי ובו הודעות קוליות חמש שנים אחורה.
לא יודעת על מה חשבתי אבל התחלתי לעבור על ההודעות הקוליות ולחצתי "הקשב" על הודעות אקראיות.
כמה מההודעות הקוליות העיפו אותי לקיבינימט. היו לי חיים. היו לי חיים יפים. איכשהו הפכתי את הכל לשחור כי הייתי צריכה שלהחלטות שלי יהיה הגיון.
מדי פעם אני שואלת את עצמי, במיוחד כשאני על אותו הכביש שלקח אותי למשרד של עורכת הדין - מה לעזאזאל עשיתי. למה עשיתי את זה והאם עשיתי טעות גורלית. התשובה נעה בעיקר בין הייתי חייבת לבין עשיתי את ההחלטה הנכונה לבין אולי הייתי יכולה לחכות.
כל עוד את צעירה הדהד לי בראש. כל עוד את צעירה.
בדיעבד אני מבינה שכמובן שיש דברים שלא ידעתי. שאילו הייתי יודעת הייתי פועלת אחרת. מצד שני. אולי הם קרו ככה כי ככה הם היו צריכים לקרות.
מטורף לחשוב מה השנים האחרונות עשו לנו. איזה שפטים ואילו דינים. לא היה לי מושג שלכאן זה יגיע.
יותר מהכל, יותר מהעצב התהומי שתקף אותי לא יכלתי לשאת את המחשבה על ילדיי.
אם אני מתקפלת ככה מעצם העובדה. אם אני לא מצליחה להתמודד. איך לעזאזאל הם אמורים לשרוד את נשורת ההחלטות של המבוגרים.
בכל מקרה, לקח לי יום שלם להרגע. זה עדיין מתפרץ. תוקף. מאיים.
וואלה כמה נהדר לגלות שגם את הכאב אני אוגרת. אולי הוא פשוט תמיד שם. ואם הוא תמיד שם אז אולי זה פחות משנה לקבל החלטות גורליות משנות חיים ככה באחר צהריים אחד.
הוא שם. אני שם. אולי לא משנה מה. לא משנה מי.
אולי הייתי יכולה לחכות רגע. לחשוב. במקום לשאול את עצמי - איך לעזאזאל הגעתי לכאן.
הרבה זמן לא תאבתי לסשן. הרבה זמן לא העליתי את עצמי באוב החשקים.
אילו רק הייתי יכולה לעשות לעצמי את מה שאני מבקשת שיעשו לי.
אה. רגע. אני יודעת יותר טוב.
יש לי הרגשה שהפעם אצליח לזרוק את עצמי לבור מנצח.
