הייתה לי נטיה קשה להתאהב באנשים.
במיוחד בכאלה שהמצאתי שיש לי איתם חיבור מטורף.
הם היו כל כך יפים ומשהו בהם היה כל כך בלתי מושג. הייתי חייבת. ומשלא הצלחתי האידיאליזציה הפכה לבליל רומנטי. לקיא שהחזרתי לפה שוב ושוב. לקירות שכביכול עזרו לי לעמוד על הקרוסלה. כל זה לפני שהפנמתי שאני מאלה שמקיאים על רכבות הרים. אני לא מסוגלת ולא אוהבת לעלות על המתקנים האלה ועדיין. הכרחתי. פיטמתי את עצמי בכוח כי כבד אווז היה באופנה. באופנה ארתור. חשבתי שאני ממציאה את הגלגל. שהם לא מבינים שום דבר. שאני ילדה קטנה יפה ורומנטית והם הרעים האולטמטיבים.
שיבוא מישהו ויגיד לי שאני טועה. את הוויכוחים הכי גרנזיוזים שמרתי לעצמי. הפינג פונג הפנימי צרב בי חורי ענק. העלתי את הגרביונים על עצמי מבלי לכבס. השארתי לעצמי הבטחות בריח. אפילו דמיינתי את המשיח במשיחות שמן מתחת ללשון. כי מי שמבטיח לך שינה טובה בגיל שלושים וחמש פרוטות שווה יציאה מהבית. מעצמך.
התמימות נשארה. גם המשיחים. אני עוצמת עיניים ומדמיינת אמא גורילה יושבת לצידי. היא מלטפת לי את השיער ואני מתרפקת. הראשון שאת נופלת עליו מיד אחרי שברחת מזה שלפניו. הקשרים בלולאות של זה מזמינות אותך לגרם מדרגות אחר. ואת עולה. בצפיה. בשקיקה. את הרעב הזה אפשר לעכל. לרוב הוא מציג את עצמו כבריא. את נוטלת עוד קצת מהסלק מסדרת אותו יפה על הצלחת ושוכחת שמחר תבהלי גם ממנו בעוד הוא עוזב אותך כמו השאר. החרא הסגול. הסיבים התזונתיים. הם עוברים בך. כולם. ואת בוכה. במקום להודות לגוף שלך. הוא מתפקד. נקבים נקבים. מודה אני.
כשהייתי קטנה. חיפשתי את הגורילה הזאת כל רגע בכל שעה בכל יום בכל אדם. אבל היא לא באה. גם כשהייתי טבעונית אדוקה. השמן הזה לא מזוקק מספיק. אני אבין את זה כשהגוף ידחה אוכל. מעצמו. לא מעצמי. תהליכים אי אפשר לזרז.
בואי אלי ילדה קטנה וטפשה. בואי. אני אמנם לא אמא גורילה. ואת הידיים שלי לא אקדם לעבר שיערך הנושר.
אין לי הבטחות שווא. אין לי הבטחות.
אין לי שום דבר. כלום.