יש דברים שזוכרים.
זה אף פעם לא הזיכרון עצמו. זו ההרגשה.
משהו היה שולח בי זרמים בדיוק מהאמצע שלי לשאר הגוף.
הסולר פלקסוס שלי היה מקצר את הנשימות מוציא אותי מהביט ביט לבום באנג.
מכירים את זה שאתם עולים על רכבת הרים שעולה מאה קומות למעלה ואז זורקת אתכם לקיבינימט בלי מצנח?
כזה.
כולה היו לוקחים לי דם.
הייתי באה בציפיה של ילדה בחנות גלידה.
את יכולה לא להסתכל.
כל הגוף עקצוצים.
בטח להסתכל.
קצר.
ככה אני מרגישה כשאני רואה
את השם שלך על צג הטלפון.
אפילו שאני מתפללת שלא יגמר ההסגר כי אז אצטרך לעמוד מאחורי המילים שלי.
ברכות, שרדת אותי שנים. מגיע לך. הכל.
אני לא מצטערת על מה שעשיתי. אפילו שאני מתרפסת ואומרת שכן.
אני צריכה להפסיק לחטט לפושעים האלה בפרופיל.
חולה נפש חולה נפש חולה נפש. הוא מפחיד, באמא. מי עושה דברים כאלה לאנשים אחרים.
הם צריכים להיות מפורסמים.
עקצוצים בכל הגוף.
אני לא אעז.