My Unforgettable Fire

אבל אני התעוררתי בפאקינג 6:30

והלכתי להתאמן כשבחוץ 10 מעלות

ואני דורשת (לא מבקשת!) 

שכולכם תריעו לי!

תודה,

יום טוב,

בשורות טובות,

מחר מחזל״שים עד פסח,

תנו בראש!

קוקטייל אחד בצהריים שלח אותי אתמול לשנ״צ של השמחות והיום קמתי הפוכה.

בחיי שאין לי את זה ביותר זקן.

אני אשה של עישונים, אין ספק!

יאללה יום רשעון, נר שמיני וכל השיט הזה.

קומו, עורו!

ואולי הבעיה היא שאני רגילה כבר להיות לבד?

לעשות לבד, לפתור לבד, לתקן לבד.

פשוט כי החיים לימדו אותי מגיל קטן ממש,

להתמודד עם הכל לבד?

ואולי הכורח הפך להרגל,

וההרגל הפך לעצמאות יתר?

אולי בסופו של יום זה מה שמאיים על מרבית הגברים,

אשה כמוני, שלא באמת צריכה להם, אלא רק ׳רוצה׳?

מישהי שלגמרי מסתדרת בלי, ורק היתה שמחה אם היה?

האם גברים מכוונים אבוציונלית בהכרח למישהי שזקוקה להם?

איזה אוקסימורון סרקסטי.

הרי לא בחרתי במודע בדרך הזו.

זו היתה הדרך שבה שרדתי, כי לא היתה לי ברירה אחרת.

ההבנה הזו שזו רק אני מול העולם מושרשת בי מגיל כל כך צעיר, שאני לא מכירה הוויה אחרת.

והנה, בסופו של יום,

השרידות היא בעוכריי.

***

וזה לא שלא הזדקקתי מעולם.

פשוט בעבר, כשהייתי צריכה,

אף אחד לא היה שם עבורי.

כל כך הרבה פעמים נזקקתי -

לכתף, ליד, לגב, למשענת,

לחיבוק.

לשותפים בנטל.

אבל פעם אחר פעם נשארתי לבד במערכה.

ננטשתי שוב,

ושוב,

ושוב,

להתמודד עם השיט לבד.

על ידי משפחה,

על ידי חברים,

על ידי בני זוג.

וכך הפכתי לאובר-עצמאית.

לא יודעת לבקש עזרה.

לא אוהבת לומר שקשה לי.

עושה הכל לבדי.

***

והלבד הזה הפך לשגרה.

ואני רגילה לתפעל אותו במיומנות על,

שהמחשבה של לשבור את התבנית שלו

קצת מפחידה אותי.

אני מודה.

אבל עם מלאאאאא לשון!

🥺🥺🥺

למה דיוויד קוברדייל

חתיך שזה למות,

ואני בכלל לא אוהבת בלונדינים?

🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️

אין לי כוחות לעצמי,

בחיי…

מקבל דחייה מנומסת, אבל אז נזכר שהאגו שלך גדול משמעותית מאיברים אחרים בגוף:

ואז, כמובן קלאסיקת ה׳מי בכלל רוצה לגעת בך?׳:

ובכן,

הבטחתי לו תהילה,

והבטחות מוכרחים לקיים.

איזה איש מתוק!

💋

אני סאקרית של מיתולוגיה יוונית.

😍😍😍

הדחף הישן הזה שקיים בי,

להיכנס לרכב

ולנסוע ולנסוע ולנסוע,

ולא להפסיק לעולם.

בלי מטרה,

בלי כיוון מסוים,

פשוט לנסוע ולנסוע

לעולמי עד.

****
יש משהו מדיטטיבי בנהיגה,

במיוחד אם היא לאורך זמן

והנוף חורפי וגשם

ויש דממה ברכב,

או פסקול שאינו משתלט על המחשבות.

ואז הן פשוט זורמות להן בשטף,

כמו שרשרת בלתי נגמרת.

הרהורים שנשזרים זה בזה,

אנקדוטות,

תובנות.

לופ אינסופי של הגות

שאינה רלוונטית לכלום ולשום דבר.

והגוף נכנס למוד של רגיעה דרוכה,

כזו שמאפשרת נהיגה בטוחה

אבל אינה מצריכה מתן תשובות

לאף אחד ולשום דבר.

***
פשוט לנסוע

ולנסוע

ולנסוע

רחוק רחוק מכאן

ולא לעצור לעולם…