My Unforgettable Fire

א׳ ואני יושבים לנו בקפה השכונתי.

פאקינג 30 שנות היכרות במצטבר, עוד מתקופת ימי נתב״ג העליזים, אי שם בסוף שנות התשעים.

הוא, מאבטח לשעבר, שהתחתן עם חברה שעבדה איתי כדיילת קרקע ב׳אל על׳.

לפני שנים גילינו שהילדים שלנו בני אותה שכבה, וכך נאלץ האוקראיני חמור הסבר לסבול אותי בכפיפה אחת איתו בשכונה.

***

אין חיבור משעשע יותר מזה שלנו.

לכאורה, שני קצוות מנוגדים בכל פרמטר אפשרי.

הוא, גם היום, כמעט שלושה עשורים לאחר פרישתו מהתפקיד, אדם שלא הייתם רוצים להיכנס איתו לעימות מכל סוג, בוודאי לא פיזי. קשוח למראה, איש עסקים מצליח, בעל משפחה לתפארת.

מולו, אני.

רעשנית, צבעונית, נלהבת לפרקים מכל בעל זנב שמסתובב לידינו. ׳הגרושה העליזה׳.

הוא כמובן מעורה בכל פרט מלוכלך בחיי הפרטיים, למורת רוחו הסובייטית.

***

אנחנו שותים קפה והוא בדיוק מספר לי שהזמין חופשת סקי משפחתית בכמה עשרות אלפי שקלים.

אני משתנקת.

בתמורה, אני מספרת לו כמה יעלה לי יום הצילום שארגנתי במתנה לעצמי.

עכשיו תורו להשתנק.

״למה כל כך הרבה כסף?״ נוזף בי הכלכלן שבו.

״חיים״, אני עונה לו בנונשלנט,

״כל אחד ו׳חופשת הסקי׳ שלו״.

***

להלן, מאחורי הקלעים של ׳חופשת הסקי׳ שלי.

מקווה שאקבל את התוצרים משובבי העין והנפש שלה (בשאיפה), בקרוב.

מבטיחה לעדכן…

השקט שלפני הסערה 

A beautiful mess

מיאו

התחלתי איתכם ברכות הבוקר,

קחו

אם לא התעוררתם,

זה הרגע!

חג שמח וכל הג׳ז הזה…

״מה?״

אני מעווה את פרצופי באופן כן, ואז שואלת:

״מה קשור?״.

״שמעי, לקום ולפרק זוגיות כשיש תינוקת בת שנתיים זה מאד אמיץ״.

אני מרגישה את חוסר הנוחות מעקצץ לי בכל הגוף.

יש לי אלרגיה למילה הזו בקונטקסטים סתמיים.

״אמיר״ אני אומרת לפסיכולוג בהטעמה איטית ושקטה (כמו תמיד כשאני כעוסה), ״אין פה שום קשר לאומץ. זה היה מבחינתי להיות או לחדול - לא אומץ״.

***

שמעתי בחיים שלי כל כך הרבה פעמים את התואר הזה נזרק לעברי בהקשרים שונים.

״כמה אומץ צריך בשביל להתלבש ככה״.

״איזו אמיצה את על התספורת״.

״איזה אומץ צריך כדי לעשות קעקוע ענק כזה״.

״וואו, כמה את אמיצה שפתחת את הפה ואמרת את זה״.

זה תמיד הטריף אותי, כי זו הזניה של המילה.

ובכנות, אני גם לא מחשיבה את עצמי כאדם אמיץ במיוחד.

בהקשר של הגירושים היה מדובר לתחושתי בחוסר ברירה. הרגשתי שאם לא אקום ואלך אני אמות.

רגשית.

לגבי הסממנים החיצוניים, זה תמיד היה קשקוש מבחינתי. מה לאומץ ולזה?

זה חלק מאופן הביטוי שלי.

שיער צומח, בגדים מחליפים.

אפילו קעקועים אפשר למחוק.

בעניין האופי - תמיד אמרתי את שעל לבי, אפילו די בבוטות. כשהתבגרתי למדתי אולי להתנסח יותר ב׳דיפלומטיות׳, אבל זו מי שאני.

אף אחד מהדברים האלו הם לא באמת ׳אומץ׳.

***

ואז הגיע השביעי לאוקטובר והוכיח לכולנו מהו אומץ, במלוא מובן ההוויה של המילה.

של אנשים שהקריבו את עצמם למען אחרים,

של גילויי גבורה לא נתפסים,

של אלה ששרדו כנגד כל הסיכויים.

זה נקרא אומץ.

***

אז עשו טובה,

בבקשה מכם,

אל תשתמשו במילה הזו סתם ככה.

אומץ הוא שילוב של תכונת אופי

וגם עניין של בחירה,

לא בהכרח התנייה יומיומית בנוגע לזוטות.

ותכלס, גם צילום של ציצים זה לא אומץ,

לכולנו יש זוג.

מי ישמע,

מדובר בפלא טבע שעין אדם טרם שזפה.

פרופורציות,

סבבה?

דרוש מאהב קבוע.

להגשת קורות חיים והמלצות, נא לפנות בתגובות.

😈😈😈

מתנגן לי בראש…

ואז הלכתי גם להתאמן,

אז אני רוצה שכל העולם ואחותו יריעו לי,

תודה מראש,

קיטי

אני אוהבת חורף כל כך,

כי החורפים של הילדות הממש מוקדמת,

הם אלה שאהבתי במיוחד.

שהיתה זכורה לי בהם חמימות של בית,

שם היו הפעמים הבודדות שחשתי עטופה ומוגנת באמת,

ממש מזמן, לפני שהעולם של כולנו התהפך.

אולי אני פשוט מנסה לחזור אל הזמנים האלה,

שעוד הרגשתי

משפחה.

ואם עדיין לא פרגנתם לפלייליסט של Dark Ballads בספוטיפיי שלי, גם הפנינה הזו שם:

(הדבקתי ככה את הקישור כי ההייפר לינק המזורגג לא עובד)

בואו

🙏