My Unforgettable Fire

*** עריכה, אני קצת בהלם שאין פה אף צדיק בסדום שיזהה את עלם החמודות שבתמונה. סירייסלי? No one?***
בשרניות, מהסוג המתעקל באופן תמידי ובלתי מודע לסמי-חיוך א-סימטרי.

היא בוהה בהן ממושכות בזמן שהוא מדבר.

הסיטואציה תלושת קונטקסט לגמרי, והיא…

היא בוהה בשפתיים שלו.

תמיד תהתה האם גברים כמותו מבינים את המשמעות של פיצ׳ר כל כך דומיננטי בפנים שלהם.

פיצ׳ר מזוהה עם נשיות, לכאורה, שמהווה דיסוננס מטריף חושים כשהוא קיים אצל גבר מהסוג המסוקס -

שפתיים יפות, ריסים ארוכים, גומות חן, תלתלים.

משהו בשילוב הילדי/תמים הזה עם תווי פנים גבריים כל כך ממיס את ליבה וגורם לפעימת תשוקה לא רצונית בין רגליה.

האם הוא מודע לכך שהיא לא מצליחה להקשיב למילה שיוצאת מבין השפתיים האלה, כי כל מה שהיא חושבת עליו הוא איך השפתיים הללו מרגישות למגע ומה הוא יודע לעשות איתן?

הוא מפסיק פתאום לדבר.

הוא שם לב שהיא לא מרוכזת:

״את איתי?״

היא מתעשתת במבוכה:

״כן, בטח. אז בעצם אתה אומר שעדיף להשקיע במסלול חוץ-בנקאי?״

מזלה שחלוקת הקשב הנשית ויכולת החיבור בין המילים הספורות ששמעה, לבין הקונטקסט הנוכחי מצליחים להציל אותה מפדיחה אמיתית.

אל תסתכלי לו בשפתיים!

אל תסתכלי לו בשפתיים!

אל תסתכלי לו בשפתיים!

שיט…

הוא קלט.

הוא ממשיך לדבר על אפיקי השקעה, אבל הסמי-חיוך שלו עולה כעת לעיניים.

לעזאזל…

היא נעה על הכסא בחוסר נוחות.

החיוך בעיניים שלו לא משתמע כרגע לשתי פנים.

Busted!

׳עכשיו נראה אותך יוצאת מזה באלגנטיות׳,

היא מלקה את עצמה בראשה.

טוב נו,

לפחות דבר אחד ברור מהסיטואציה,

הוא מודע היטב למה שהיא הסתכלה עליו.

קיבינימט…

הוא מצווה עליה.

״לא להסיט מבט, עיניים אליי״.

העיניים שלה מתחילות להבריק מדמעות.

מצחיק כמה שהיא יפה עכשיו, הוא חושב לעצמו, בעודו מביט איך הירוק שלהן הופך לעז דווקא ברגע בו הן מוצפות בדמעות של כעס.

הוא ממשיך להתבונן בה, מזהה את ההתנשפויות הקטנות והשטוחות שהיא נושפת דרך האף, כפי שהיא תמיד עושה כשהיא מוצפת וכאובה. הפה שלה סגור כל כך חזק כאילו שבשניה שתפתח אותו, הכל יגלוש החוצה ממנו.

הוא מוריד אותה אל בין ברכיו.

ברק הרטיבות שבעיניים שלה עולה על גדותיו ומתחיל לנזול במפלים רטובים על הלחיים.

היא שונאת אותו כרגע, הוא יודע.

״תפתחי את הפה״, מגיע ציווי נוסף כשידו תופסת בשיערה.

בידו השניה הוא משחרר את הזין הזקור שלו מולה ודוחף לה אותו לפה.

המבט בעיניו הופך לאפל כשהוא חש ברטיבות ובחמימות של הפה המתוק.

״עיניים אלי!״ הוא מצווה עליה שוב.

היא מצייתת, דמעות ממשיכות לשטוף את הפנים שלה ומטפטפות אל הרצפה בזמן שהוא בועל לה את הפה, העיניים של שניהם נעולות אלו באלו.

היא משתנקת ויפחת בכי מתפרצת ממנה כשהוא מאפשר לה לנשום לרגע, ידיו מחזיקות בצידי פניה הרטובים מדמעות.

״מה קורה, גורה?״ קולו רך יותר, המבט בעיניו הופך לדואג.

היא לא עונה.

הוא מביט בה, היא מחככת כעת את פניה בשיפולי בטנו, מול אברו, מורחת עליו את רטיבות הדמעות והרוק.

ובשניה, המבט שבעיניה הופך לפתייני שוב.

אלה הרגעים שבהם הוא מבין שעבודה רבה עוד לפניו. הוא מקלף אותה מזה זמן מה ועדיין, כמו בצל, מגלה מתחת עוד ועוד שכבות הזקוקות לקילוף יסודי וסבלני יותר.

היא מחזיקה עכשיו את הזין שלו במיומנות, מוצצת ויונקת ממנו בדבקות נהנתנית, כאילו לפני רגע לא נחנקה עליו בדמעות.

המבט שלה מפוקס בשלו, והוא רואה את שביעות הרצון המתריסה מרצדת בו כשהוא מתחיל לגנוח.

״לעזאזל איתה״ הוא חושב לעצמו, ״גורה מחוצפת ולא מחונכת שכמותה״.

הוא מרים אותה ממנו בפראות ולפני שהיא מבינה מה קורה, מסובב אותה כנגד המיטה, משכיב אותה על בטנה וכורך את ידייה מאחוריי גבה.

היא לא מתנגדת לו בזמן שהוא תוחב כרית מתחת לביטנה כך שישבנה מוגבה לכיוונו. בעוד ידו האחת מחזיקה בכוח את ידיה המסובבות אחורה, הוא כורך את זרועו מתחת לצווארה וחודר אליה בפראות.

היא רטובה באופן לא הגיוני, ועדיין, עוצמת החדירה מוציאה ממנה צעקת כאב והפתעה.

הוא משחרר את היד ששימשה כבריח על צווארה, תופס בשערה ומקער את גופה אחורה, לכיוונו, כשהיא עדיין משופדת עליו.

״אני מבין שאת צריכה תזכורת קטנה למה שקורה כשאת מתחצפת אליי״, הוא נוהם לאוזנה.

היא נושפת שוב את ההתנשפויות הקטנות והחמודות האלה שלה, אבל הפעם זה לא יעזור לה.

הוא מושך את ראשה לצד ימין, חושף צוואר חמים וריחני, מסניף אותה לתוכו לרגע, ואז נועץ את שיניו - נושך, יונק, מוצץ. מסמן אותה בפראות מתוך ידיעה ברורה שתוך שניות העור הלבן שלה יעלה חבורה סגולה וענקית.

היא נאנקת תחתיו ללא הצלחה. נאבקת לשווא בתחושת העונג שהסימון מעניק לה עם תחושת הכעס על המיקום הגלוי שלו. הוא עושה את זה במכוון, היא יודעת.

שכולם יראו וידעו.

היא שלו, והיא נענשה.

הוא משחרר את צווארה והיא צונחת אל המזרון, ישבנה נצמד עוד יותר לאגנו מכוח הנפילה. הוא אוחזבמותניה בחוזקה, מאפשר לעצמו להתפרע בתוכה את שארית כעסו ואז גומר בשאגה חייתית.

צונח על גבה מיוזע ומתנשף, הוא מתגלגל אל גבו ואוסף אותה לגומחה שבין כתפו לשריר החזה שלו. היא נצמדת אליו כמו הגורה שהינה, ראשה תחוב בחזה שלו, נושמת אותו עמוק.

הוא חש כיצד המתח בגופה הולך ומתפוגג, מצמיד אותה עוד יותר אליו, מלטף את ראשה, נושק בין עינייה בעדינות ומצווה:

״לא להתקלח היום, כן? אני נשאר בתוכך״

היא מהנהנת בשתיקה, הירוק שבעיניה נפתח אליו שוב.

הוא מסוגל לטבוע בו לנצח.

הוא מביט בה ממושכות, חיוך ניצת בעיניו כשהוא מעסה את עורפה ברכות ולוחש:

״בפעם הבאה אני לא אהיה כזה עדין…״

לפעמים הריק משתלט.

הרסני כמו חור שחור שבולע לתוכו גם את האור.

והוא עושה זאת בצעקה דוממת ושתיקתה מחרישת אוזניים.

והוא מאכל ומעכל וממשיך בדרכו ההרסנית.

כן, זה עדיין קורה.

לא בתדירות כמו פעם, אבל מדי פעם

יש ימים בהם הוא מרים את ראשו.

ואני, למודת נסיון, הפנמתי מזמן שצריך לקחת אוויר ולצלול תחתיו.

להיכנע לסחרור הסוחף שלו.

להרים ידיים ולא להתנגד,

אחרת זה יכאב כפליים.

וכך אני ממתינה, בשקט, עד שהוא שבע.

עד שסיפק את רעבתנותו הרגעית, עד לפעם הבאה.

אפשר להרים שוב את הראש,

הסכנה חלפה.

יום אחד היא תיעלם לחלוטין.

אני יודעת זאת.

פשוט לא היום.

הוא שואל

ואז ממשיך:

״… לוחמנית? ׳בראטית׳?״

אין שם ציניות או ביקורת, רק שאלה אמיתית.

אני שותקת.

הוא מצליח לעמת אותי עם כל הנקודות הרגישות שלי.

אני מנסה שוב לחשוב ברצינות.

למה באמת?

***

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כזו.

מילדות.

בודקת גבולות, מותחת את החבל עוד ועוד, מחכה לראות כמה זמן עד שתיגמר הסבלנות של מי שעומד מולי, עד שיתהפכו עלי.

זה לא יוצא מול כל אחד.

רק מול מי שקורא עלי תיגר.

שמאיים עלי באיזה אופן.

ובעיקר מול גברים.

משהו באינטראקציה כזו מביא אותי להיות עוקצנית, טיזרית, מלגלגת לפרקים.

הרבה טועים לחשוב שזה מתוך מקום של אגו.

גם אני חשבתי פעם ככה.

אבל זו פרשנות שגויה לגמרי, היום אני מבינה.

***

זה הרבה-הרבה יותר פשוט מזה.

זו טראומת הנטישה מהילדות שיוצאת להתקפה

בכל פעם מחדש.

ככה אני בודקת כמה חזק ועקשן זה שמולי,

או כמה מהר הוא יוותר עלי.

זה המדד שלי לכמה אני יכולה לסמוך עליו,

כדי לשחרר.

אני פשוט חייבת לוודא שלא משנה מה,

לא ישאירו אותי לבד, שוב,

כמו הילדה ההיא שנשארה מאחור,

שננטשה רגשית.

***

אני פשוט זקוקה למישהו אחד -

שיילחם עלי!

בתיכון למדתי במגמה כימית.

(הכניסו כאן דאחקה בנוגע לכפל המשמעויות המשעשע בנוגע לבחירת המגמה, ונתקדם).

אחד הדברים שנחקק בזכרוני היה תופעת הדיפוזיה בין מוצקים.

***

״דיפוזיה בין מוצקים היא תופעה פיזיקלית של תנועת אטומים או מולקולות מאזור בריכוז גבוה לאזור בריכוז נמוך, אך היא מתרחשת באופן איטי מאוד במוצקים בהשוואה לגזים ונוזלים.

התנועה האקראית של החלקיקים, הנובעת מהאנרגיה הקינטית שלהם, גורמת לערבוב הדרגתי של החומרים לאורך זמן.

מהירות הדיפוזיה במוצקים מושפעת מטמפרטורה, סוג החומר ומאפיינים מבניים, כמו נקעים (dislocations)״, ע״פ האדמו״ר gpt.

***

ואני חושבת לי,

מה אם מה שקורה בקשר בין גבר לאשה הוא כמו דיפוזיה בין מוצקים?

חלק ממני מפעפע אליו וחלק ממנו אלי,

כשהקטליזטור הוא האנרגיה והאש והחום?

מפלי הריכוזים ששואפים להתאזן?

ואז זה נטמע בנו, לנצח.

בשר בבשר.

אטום באטום.

סגסוגת של קשר.

***

פילוסופיה של בוקר