My Unforgettable Fire

שהרף שהוצב מלכתחילה גבוה כל כך.

ואז…

קשה מאד להעלות ולהשוות.

כי זה הרגיש כמו כפפה ליד.

ונכון, שההשוואה היא לא פיירית.

אבל היא בלתי נמנעת.

היא כמעט הכרחית.

כי הנה, עובדה שיש כזה.

זה לא מופרך.

אז למה אין עוד?

ולמה זה לא מושג?

ולמה, ולמה ולמה?

ואיך בכלל ממשיכים, כשהרף היה כזה?

אולי לא להמשיך?

אולי עדיף לוותר ודי?

ואולי ואולי ואולי?

ולמה זה פולש לי לחלומות?

ולמה זה רודף אותי כל כך?

ולמה אני מסרבת להרפות?

***

ממשיכה הלאה, אבל משווה.

כל הזמן משווה.

וזה אף פעם לא מתעלה על המקור.

זה תמיד ליד.

תמיד בערך.

ונכון שזה כבר לא שורף,

אבל יש בעיקר עצב,

על כך שהרף פשוט היה

גבוה מדי.

כוסומו

חמישה שלבים יש לו,

לאבל.

הכחשה.

כעס.

מיקוח.

דכאון.

השלמה.

ואני, מכירה את המודל הזה עוד מילדות.

הוא שזור בנשמתי כמו זמזום מוכר של שיר ישן.

חוויתי מוות לא פעם בחיי.

ופרידות.

***

פרידות הן סוג של מוות קטן.

מוות קטן של הנפש,

בכל פעם מחדש.

והחודש הזה היה עתיר מיתות.

אזכרה לאמא.

אובדן של חברת נפש, שכבר לא.

אובדן של גבר שאהבתי.

אוקטובר הוא תמיד חודש מורכב,

זה של השנה בהחלט לא איכזב.

שקועה כולי כעת עמוק בתוך תהליך האבל,

על כל אלה.

למען הדיוק, בעיצומו של השלב הרביעי.

אבל היי,

לפחות יצא מזה משהו טוב.

כזה שלא חשבתי שאזכה לחוות שוב.

מברוק לי,

מתברר שאני עדיין מרגישה משהו.

כמה חבל שזה בעיקר כאב.

***

בציפייה לשלב ההשלמה.

עייפתי

איזה קליק בייט, אה?

שמתי לב שמתים פה על פוסטים מכלילים וחד-צדדיים.

Shall we?

(לא בהכרח בסדר כרונולוגי)

***

1. אלה שבטוחים שאת חייבת להם משהו כסאבית מהשניה הראשונה שהם הואילו בטובם לפנות אלייך.

גבולות?

העדפות שלך?

הצחקת אותם.

אין לך סיי סינס דיי וואן.

״כדאי שתתעשתי על עצמך במהירות לפני שאאבד עניין״ - ציטוט מדוייק, נשבעת.

(מזהה את עצמך? מברוק, אתה מפורסם!)

2. חובבי ׳שיטת מצליח׳

קראתי את האינפו שלך אבל אני שם זין על מה שכתבת/אני כזה מהמם למרות שכל קשר בין מה שכתבת שאת מעדיפה לביני, הינו מקרי, במקרה הטוב ולא קיים כלל - במקרה הרע.

את בטוח תפלי שדודה לרגליי החל מהמשפט הראשון שלי איתך, עד כדי כך אני מוצלח.

וגם אם לא, סטטיסטית מישהי כן.

3. המסגבירים

אלה שהחליטו שהם יודעים טוב יותר ממך מה את צריכה (אותם, כמובן), איך את אוהבת את זה (איתם, כמובן), מה הקינקים שלך (את חדשה פה. תני לי להסביר לך), וכמובן - איך זה לחלוטין ההפסד שלך, במידה וסירבת להם (רואים שאת חסרת נסיון בתחום).

4. אלה שלא טורחים לקרוא את האינפו שלך

ואז חופרים לך בפרטי כמו הד אוף HR על מה שכתוב שם, די בבירור.

5. שולחי הדיק-פיקים למיניהם

נשים שניה את הקלפים על השולחן, סבבה?

זין גדול ועבה זה באמת אחלה! (לא להיתמם, בבקשה)

אבל, זה לא מה שיגרום לי להתחרט שאני לא בעניין.

מצד שני, הם כנראה גם חובבי שיטת-מצליח, אז מה אני מבינה.

6. מאונני המקלדת                                                   

כן, אני מודעת לזה שיש כאלה שזה הקינק שלהם, למשוך את ההתכתבות עד בלי די ולהביא ביד תוך כדי.

לגיטימי, באמת.

לא שופטת.

רק למה לא להצהיר על זה מראש ולתת לי להחליט אם אני בעניין?

נראה לי פיירי לשני הצדדים, לא?

7. אלה שלא מוכנים לשלוח תמונה בטלגרם

פה זה באמת קל, כי זה פשוט אחת משתי העובדות:

-אתם נראים תחת וסתם מושכים זמן

-אתם נשואים ושיקרתם ברזומה

8. אלה שלא יודעים לקבל ׳לא׳

״אה, לא נראה לך שיש פה פוטנציאל? אולי זה כי את כבדה?! תמשיכי לכתוב פוסטים ממורמרים על גברים בבלוג כשאת בעצם הבעיה״.

לא חיימשלי, האמת היא שהפעם אתה הבעיה כי לא הצלחת להחזיק שיח אינטליגנטי בשיט שלא בהכרח כלל בתוכו: ״אוחחח…מה הייתי עושה לך עכשיו״.

לי יש בעיות אחרות, אני מודה.

אבל זה לא רלוונטי הפעם לדחייה שלך.

9. העבדים שמנסים לשכנע אותך שאת מפסידה

באמת שאין מה להרחיב כאן, נכון?

10. המחרטטים בבטחון

הם ׳דאדי דום׳ כמו שאני בת 25.

אין צורך להחליף איתם יותר מדי משני משפטים בשביל להבין שהם נרשמו לאתר רק כדי להכיר כוסיות סוטות, שהלוא ידוע שאותן ניתן להשכיב בשניה וחצי:

״אז תגידי, את אוהבת שיורדים לך?״

***

עכשיו, לפני שתתבכיינו לי בתגובות שיש גם נשים כאלה,

הנה מרימה לכם להנחתה:

תייגו אותי על פוסט כזה מנקודת מבט גברית ואני נשבעת שגם ארים לכם, וגם אקח את הכל בהומור.

אודרוב!

אני מטעה.

מאד.

אני יודעת.

לו רק היה לי שקל על כל פעם שזה נאמר לי.

לכאורה,

צבעונית, חייכנית, שטותניקית, מוחצנת.

הכל לכאורה.

כבר כתבתי על זה, כאן.

זה לא שזה לא אני.

זה בהחלט חלק מהאישיות שלי.

אבל בדומה לאנשים עם ריבוי אישויות, זו הדמות הדומיננטית שלוקחת פיקוד, כלפי חוץ.

היא המגן, החוצץ, הלוחם.

היא הביצור הראשון בחזית.

לא רבים משכילים לעבור אותה, ואני מבינה שזה בסדר. לא כולם רוצים, צריכים, או יכולים.

ובכל מקרה, אני לא מעוניינת להכניס את מרבית האנשים לשם.

מעדיפה לברור היטב בפני מי המגננות יורדות.

וזה קשה.

זה קשה, גם לי, וגם עבור מי שמנסה.

בסוף תמיד נשאר תמיד הביצור האחרון, זה שהכי קשה לחדירה.

זה שאני מאד לא ששה לפתוח.

אבל אני מטעה.

אני יודעת.

***

יש משהו בדרך שבה אני מתקשרת עם אנשים, שגורם להם להיות חופשיים איתי.

להיפתח בפני.

לספר לי לפעמים את סודותיהם הכמוסים ביותר, בלי שביקשתי לדעת.

ואני מאפשרת את זה, כי האמפתיה היא לפעמים בעוכריי.

אני אוחזת בגילויים שלהם בחרדת קודש.

מכבדת את המעמד.

אבל זה כמעט לעולם לא הדדי.

כי בעיות האמון שלי נטועות עמוק בילדות שלי.

כי למדתי, שבסופו של דבר, הם יבגדו בי.

כך, או אחרת,

הם לא יהיו שם כשאצטרך.

וכאן מתחיל הדיסוננס שרודף אותי שנים.

כי מרביתם בטוח שהם מכירים אותי.

שאנחנו חברים.

שהם מבינים מי אני.

מה אני.

מה מניע אותי.

איפה כואב לי.

כי הלבביות שלי עלולה לפעמים להתפרש כקלות דעת.

הפתיחות - כאקסהביציוניזם.

השיח המכבד - כטולרנטיות.

הקלילות הלכאורתית - כהזמנה.

ואז,

אז הם עושים את הטעות וחוצים את הגבול שלי.

וכשאני מתקנת, באסרטיביות טיפוסית, הם נעלבים.

הרי אנחנו חברים, לא?

***

אז לא.

אנחנו לא חברים.

את החברים שלי ניתן לספור בקושי על יד אחת.

הם אלה שבאמת מכירים אותי.

שהיו איתי בנקודות השפל בחיי.

לא ברחו.

לא הפנו את הגב.

לא התפיידו.

הם עזרו לי לגרד את עצמי בכוח מהרצפה, כשהתפרקתי לגורמים.

הם נלחמו עלי.

בשיניים.

אבל אנחנו?

אנחנו לא חברים.

זה רק מקסם שווא.

אהיה מקסימה ונחמדה ומנומסת להפליא,

עד שתחצו את הגבול שלי ברגל גסה.

ואם אתם לא מתוחכמים ורגישים מספיק להבין זאת,

לא תכירו אותי באמת, לעולם.

וזה ממש בסדר.

רק אל תטעו לחשוב

שאנחנו חברים…

באמת שאני מבינה.

בלבל הלוגי שכלתני, אני מבינה מיד ומהר.

סיטואציות.

קשיים.

קונפליקטים.

יחסי גומלין.

דקויות.

שתיקות רבות משמעות.

החלטות קשות.

זה לא שאני לא מבינה.

פשוט נמאס לי.

נמאס לי להבין הכל.

להכיל.

לקבל.

להיות המבוגר האחראי.

הצד הבוגר.

לעבוד מהראש.

פשוט נשבר לי הזין.

נשבר.

די.

***

אני מרגישה כרגע כמו ילדה בת שנתיים, שניה לפני טנטרום איימים על רצפת הקניון, כי לא קנו לה את הבובה שהיא רוצה.

וככה בא לי.

בא לי טנטרום מטורף.

לצרוח עד לב השמיים.

בא לי שפעם אחת בחיים שלי יכילו אותי, לשם שינוי.

יקשיבו.

יקבלו.

יבינו.

יפנימו ויתקנו.

יורידו ממני את נטל ההחלטות הקריטיות והשימור שלהן.

יעשו את מה שצריך, איך שצריך, בלי לערב אותי.

יקחו פיקוד על הכל.

אני רוצה פעם אחת בחיים, לקבל את מה שאני רוצה.

בלי ״אבל…״

בלי ״אם…״

בלי ״אולי…״

בלי ״נראה…״

***

האם זה משהו מופרך כל כך לבקש?

את החמוד הזה, נכון?

אין מצב שיש פה גברים שלא יודעים מה זה,

זו הנחת עבודה לגיטימית?

***

לא סתם קוראים למנייאק הקטן הזה ׳Satisfyer׳.

כולה פעולת יניקה בעצימויות משתנות.

זה ממש פשוט, אם חושבים על זה בהגיון.

אז תסבירו לי משהו אחד שאני באמת לא מצליחה להבין:

למה👏

גברים👏

לא👏

מבינים👏

שזו👏

הפעולה👏

שצריך👏

לעשות👏

כשאתם👏

אוכלים👏

כוס?!👏

למהההההההה?!?!?!

מה כל כך קשה להבין?

למה כל דבר צריך להסביר בבדידים בבית הזה?!

זה בדיוק כמו לאכול גלידה!

לינוק.

למצוץ.

ללקק.

לפרקים לנגוס.

גלידה, סבבה?!

ואגב, לא כל מה שמצטלם מגניב בפורנו עובד לנו, הנשים.

אפשר היה לצפות שבגילאים מתקדמים יותר ועם הנסיון הרב שאמור היה להיות לכם, כבר תבינו איך עובדת האנטומיה הנשית.

זאת הייתי אני,

תודה שהגעתם להרצאת הטד שלי בנוגע לאכילת כוס.

Mic dropped!