ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

My Unforgettable Fire

זאת אני, הכי חשוף וגולמי שיש.
קחו את זה כמו שזה.
או שלא.
כך או כך, לא אכפת לי.
***
״אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה״
לפני כחצי שנה. יום שלישי, 21 באוקטובר 2025 בשעה 14:43


זה להתכדרר לכדי חצי כדור בצמוד אליך.

חצי כדור אנושי.

ראשי על השקע שבין הצוואר לכתף שלך.

מסניפה מלוא הריאות את החמימות שלך, עמוק לתוכי.

את הריח החם של הגוף שלך שמנסה להתאושש, שניה אחרי שהתפרעת באגרסיביות בתוך זה שלי.

מרגישה את היד שלך על הישבן שלי, לופתת ומצמידה אותי בבעלתנות אליך.

חזק.

ואז אתה מעביר אותה ברפרוף אל ראשי, אצבעותייך מעסות בעדינות את העורף שלי, זה שנשכת לפני כמה דקות בפראות של חיית טרף מוכת רעב.

הנשימה שלנו עדיין לא סדורה.

שנינו מתנשפים.

וכל מה שאני רוצה זה שוב.

אותך.

שוב.

***

היד שלי מלטפת את החזה שלך, עולה ויורדת לאורך הסטרנום, היכן שהלמות הלב שלך לא רגועה.

אני עוצמת עיניים אל תוך הדממה הזו ומתרכזת כולי בחיכוך המצמרר שנוצר במגע בין עור פנים כף היד שלי, לעור בית החזה שלך.

ימינה ושמאלה.

למטה ולמעלה.

ובמעגלים.

מטרונום אנושי.

היא עולה לצוואר שלך, לנקודת החיבור אל האוזן, איפה שהדופק הולם בחום פראי.

בהתגרות חתולית אני מצמררת את עורך עם הציפורניים שלי, מהצוואר, אל הכתף, אל הזרוע, אל האמה, אל כף היד הפתוחה לקראתי.

משלבים אצבעות.

ואז שוב, את אותה הדרך, רק הפוך - כף יד, אמה, זרוע, כתף, צוואר חמים.

ואז במעלה הצוואר, לזקן שלך, נוגעת לא-נוגעת בשפתיים שלך, הרכות.

העיניים שלך עצומות, כמו מתמסר כעת כולך למגע.

וכל מה שאני רוצה זה להישאר ברגע הזה, של אחרי.

להרגיש את הדיפוזיה מפעפעת רגשות שעולים על גדותיהם - ממך אלי, וממני אלייך.

לסנכרן שאיפה, נשיפה.

אנחה.

גרגור של פינוק.

***

היד שלי חוזרת ללטף את החזה שלך, לאט, בהתגרות.

יורדת במורד שביל שיער החזה אל הטבור, מרגישה את הרטט הכמעט לא מורגש שעובר בך.

הנשימה שלך נקטעת למילי-שניה.

ואני ממשיכה לגשש למטה באפלוליות הסמיכה,

כדי להחזיק בזין שלך שוב,

קשה כמו אבן.

שבריר שניה של דממה מתוחה באוויר,

נשימה לא סדירה,

טרף שמבין מה עומד לבוא.

היד שלך נשלחת לגרוני

מצמידה אותי בכוח למזרון.

זהו ילדה,

נגמרו המשחקים.

האריה שלך התעורר.

 

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 21 באוקטובר 2025 בשעה 0:51

למה לשקר, כוסוחתו?

למה, לעזאזל?!

הרי קראת את האינפו שלי, אפילו ציטטת חלקו בפניה אלי.

באמת שהסברתי שם, בבדידים, מה אני מחפשת.

אז למה לשקר, בנאדם?

באיזה קטע לבוא בכזה נונשלנט שכשאתה מעגל לעצמך את הגיל כלפיי מטה וליטרלי (איי קיד יו נוט), נראה כמו אשך מקומט?

כי אם זה לא לשקר, אז וואלה, יש כאן בעיית מודעות עצמית חריגה.

ואם זה גם לא זה, אז מה חשבת?

שאישיותך המופלאה תפיל אותי לרצפה בתום שני משפטים, ואני אחליט שדווקא אותך אני רוצה מכל הגברים?

כי אז, חבוב, אנחנו כבר מתחילים לדבר על בטחון עצמי מופרז שכל קשר בינו לבין עובדות בשטח הוא בלתי סביר.

כך או כך, רמת הדלולו היא כה מרשימה,

שהנה, זכית ב-15 שניות של תהילה.

מברוק,

הפוסט הזה הוא עליך!

*אני לא רוצה לשמוע את צמד המילים ׳שיטת מצליח׳, קמתי לא בטוב,

דיר בלאק!

 

לפני כחצי שנה. יום שני, 20 באוקטובר 2025 בשעה 14:32

כזו מצלצלת, מלאה באמוציות.

עד כדי כך אני כועסת עליך.

עד כדי כך אני מרגישה את הזעם בגוף שלי, שאני מתה לראות אותו משתקף אצלך בעיניים, שניה אחרי שתחטוף אותה.

סטירה שאחרי עוצמת ההלם שהיא תעניק, תעביר לך את כל עוצמות הכאב והתסכול שלי.

סטירה מכוננת.

אלימה.

רעה.

אני חייבת לראות בעיניים שלך את התדהמה הראשונית,

מתחלפת בכעס מבעבע,

שהופך במאמץ לפסאדת קור רוח מאולץ,

שניה לפני שהאלימות חוזרת אלי כמו בומרנג.

אני משתוקקת לראות מה קורה כשחוצים את הגבול הסופי שלך.

מה תעז לעשות לי.

כן, עד כדי כך אני רותחת.

***

זה מבעבע לי בגוף כמו אז, לפני שנים.

האלימות שהייתה מפעפעת לי מהנשמה,

מתודלקת מכאב, וכעס, ואכזבה, ויגון, ותסכול.

הו, כמה תסכול.

עד כדי כך אני מתוסכלת.

שוב.

***

אני מייחלת להזדמנות לפקוע לך את הסבלנות באגרסיביות, כדי שתגיע גם אתה לקצה גבול האמוציות שלך.

אני רוצה להרגיש איך אתה מאבד שליטה מרוב כעס והאלימות הופכת כמעט לקיצונית, לפני שאתה מתעשת בכוח.

אני רוצה שתהיה מתוסכל כמוני.

וכועס וזועם מספיק כדי להכאיב לי פיזית חזק.

אני רוצה שתחזיר לי, בכוח,

כדי שאוכל להתפרק סוף סוף לגורמים מולך.

כדי שתראה לאן הבאת אותי.

אני רוצה שגם אתה תתפרק!

אני רוצה לפרק לך את הצורה ואז לאסוף את החלקים מחדש, אחד אחד.

אם רק היית נותן לי, הייתי עושה זאת.

עד כדי כך אני רוצה להוריד לך סטירה…

לפני כחצי שנה. יום שני, 20 באוקטובר 2025 בשעה 5:46

ככה זה כשנשבר הלב עוד קצת.

פאתוס.

😔

לפני כחצי שנה. יום ראשון, 19 באוקטובר 2025 בשעה 13:50

אפילו לא משפט אחד.

הייתי יצירתית מילדות - באומנות, בציור, בעיצוב, אבל כתיבה לא היתה חלק מארסנל ארגז הכלים האומנותי שלי. ייחסתי אפס חשיבות יצירתית למילה הכתובה.

״את כשרונית כמו אבא, ממני לא ירשת כלום. אני לא יודעת לצייר אפילו קו ישר״ היתה אומרת לי תמיד אמא, שהיתה מורה.

מסיום התיכון, לא עלה בי הצורך לכתוב.

***

אבל אז מצאתי את עצמי באוקטובר של שנת 2007, יושבת וכותבת הספד לאמא שלי.

הספד שנאלצתי לכתוב בלית ברירה, כי אבא היה פשוט שבור לב מכדי לעשות זאת בעצמו.

וכך, ביום גשום של תחילת אוקטובר, מעל הקבר הטרי שלה, מצאתי את עצמי קוראת את ההספד שכתבתי עבורה לאוזניי עשרות אנשים.

הספד שנכתב עם עט פיילוט פשוט, על דף שורות שנתלש ממחברת סלילים, כשחלק מהמילים מרוח מדמעות ליל אמש וחלקן, מהגשם היורד.

אני לא זוכרת את ההספד או מה נכתב בו.

זה נמחק לי לחלוטין מהזכרון.

אני רק זוכרת שהקאתי את הלב שלי על הנייר וככה הגשתי אותו, מדמם, בלי עריכה מיותרת.

אני זוכרת גם את יבבות הבכי מסביבי למשמע המילים שהקראתי.

אבל במיוחד אני זוכרת את הדף הריק שבהה בי בלעג, כחודשיים לאחר מכן, בקבוצת טיפול של אמהות טריות ללא אם, אחרי שקיבלנו משימה לכתוב מכתב לאמא שאיננה עוד.

ואני, לא הייתי מסוגלת לכתוב הברה אחת בודדה.

אפילו לא אחת.

בונקר.

***

אבל האובדן הפתאומי, הלידה שבאה לאחריו ומצב הנישואים ההולך ומתדרדר שלי הביאו אותי לנקודה שבה הבנתי, שאם לא אמצא מקום לשחרר בו את הסערה שהתחוללה לי בנפש - אתרסק חזק.

אז החלטתי לכתוב לעצמי בלוג, בעילום שם.

מקום שלתוכו שפכתי את כל בליל הכאב שאכל אותי מבפנים, כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר.

העולם הזה היה חדש וזר לי, אמצעי זמין ופשוט כדי לנסות ולהשיג שפיות זמנית כשהרגשתי מוצפת, בו התוודעתי גם לראשונה לתחושת הקתרזיס המזוקקת של אחרי הכתיבה.

זו שהיתה דומה לתחושה של אחרי פגישה עם הפסיכולוג, או של אחרי בכי ממושך שהצטבר בחזה.

ומדי פעם מישהו רנדומלי היה מגיב לי.

ואז עוד מישהו.

ופתאום תכיפות התגובות הלכה וגברה.

ולפני שהבנתי מה קורה, היה שם קהל שלם שאשכרה אהב לקרוא אותי, בטוב, ולחלוטין גם ברע.

והבלוג שלי הלך וצבר תאוצה.

ואז הגיעו הצעות העבודה בתשלום, ככותבת תוכן.

ופחות משנה לאחר מכן תחזקתי מספר טורים באתרי אונליין, ומאוחר יותר אפילו בעיתונות המודפסת.

***

ומאז אני כותבת.

לעצמי, או מטעם.

בכל פעם בקונסטלציה אחרת או בממשק אחר - כמו תפאורת רקע שמשתנה.

אבל הדבר היחיד שאינו משתנה לעולם, הוא תחושת הפליאה המתמדת שמישהו מתעניין במה שיש לי לומר.

שמישהו טרח לשבת ולקרוא את מה שכתבתי.

שהצלחתי לגעת במילים, גם מעבר למסך.

שריגשתי.

שהעלתי חיוך.

שעיצבנתי, לפרקים.

היכולת הזו, לרגש אנשים לעולם איננה מובנת מאליה עבורי ואני מקווה שלעולם גם לא תהיה.

ואולי,

בפינה מרוחקת של היקום, במקום שאיננו גשמי כלל, מהות הנשמה של אמא יושבת ומתמוגגת מכך שלא את כל הכשרונות ירשתי רק מאבא…

 

לפני כחצי שנה. יום שבת, 18 באוקטובר 2025 בשעה 12:50


״…בכל פעם מגלים הפתעה חדשה״.

זה מה שעניתי לו, צוחקת, כששאל כמה קעקועים יש לי.

***

כשעברתי את ה-15 הפסקתי לספור.

זה פשוט לא רלוונטי.

הם נועדו לי.

עבורי.

מספרם אקראי.

הם משמעותיים ביותר עבורי ורובם ככולם טומנים בחובם סודות ורמזים שרק אני מבינה ויודעת לפענח.

הם מעולם לא נועדו לאנשים אחרים.

הם ציוני הדרך שלי, חקוקים לנצח בעור.

סימניות של החיים.

תזכורות הטומנות בחובן כאבים, זכרונות, אהבות, שירים.

***

כששואלים אותי אקראית כמה כאב לעשות את חלקם,

אני עונה שהחיים כואבים יותר.

וזה נכון, הם צלקות שנותרו מאחורי אירועי חיים מכוננים.

הם מי שאני ואני מתגלה דרכם.

הם לא נועדו לחרמן אף אחד.

לא נעשו במטרה לעזור להכניס אותי לתבנית כלשהי.

לא עניינו של אף אחד.

את האינטימיות ביני לבינם אחלוק רק עם אנשים ספורים.

הם שלי לנצח.

***

ביום בו גבר יבין את משמעויות כולם,

לבי יהיה שלו,

והוא יהיה מקועקע על לוח לבי….

 

לפני כחצי שנה. יום שישי, 17 באוקטובר 2025 בשעה 11:49


אני מרשה לך.

מרשה לך להחליט עלי.

לצוד.

להכניע.

להכריע.

להוליך.

להושיב.

לתפוס בעלות.

לצוות.

להכריח.

להפליק.

לחדור.

להחדיר.

לקחת בלי רשות.

לחנוק.

לבעול בכוח.

לתפוס.

להפליק שוב.

לאלץ.

לסטור.

למשוך בשיער.

לנשוך.

ללוש.

לאחוז בכוח.

לסמן.

***

בתנאי שבסוף תכפת אותי.

אתה תהיה הכפית הגדולה ואני הקטנה.

רק תכפת אותי, בבקשה.

תעטוף אותי מאחורה כמו שמיכה מגינה.

חום הגוף שלך מחלחל בדממה לתוכי.

וסוף סוף אוכל לישון בשלווה,

לילה אחד ברציפות.

 

לפני כחצי שנה. יום חמישי, 16 באוקטובר 2025 בשעה 13:11

זה המשפט הכי שגור בפי מאז שאני זוכרת את עצמי, כששואלים אותי איזה גבר אני מחפשת.

ההפנמה לכך שזה לא יהיה פשוט למצוא אחד כזה, הגיעה בגיל צעיר יחסית, אולי כי הייתי ׳יותר מדי׳ מהכל.

יותר מדי עונה בחזרה.

יותר מדי כעוסה.

פרובוקטיבית מדי.

מדברת הרבה מדי.

יותר מדי מינית.

יותר מדי חריפה.

חוכמולוגית.

מתעקשת.

מתחצפת.

מתעמתת.

יורקת אש.

האופי שלי היה נושא תמידי לחיכוכים עם אבא, שהקפיד לתזכר אותי ש:

״גברים לא אוהבים נשים שעושות הרבה רעש״.

והמשפט הזה נצרב בי כמו ברזל מלובן.

אבל באורח פלא, ככל שהוא חזר עליו בהזדמנויות שונות, כך הקצינה ההתנהגות שלי.

***

פשוט נהנתי להתריס.

זה היה נייר הלקמוס שלי לבדיקת אנשים חדשים שהכרתי וככה בחנתי את כל מערכות היחסים שלי, החבריות והמיניות.

מי שלא השכיל להבין מי אני באמת, מתחת לכל הבלגן, לא זכה להישאר שניה אחת מיותרת בסביבתי.

היום אני מבינה שזו היתה הדרך שלי לצרוח את הנוכחות שלי במרחב, אחרי ילדות שבה הייתי פשוט בלתי נראית.

אבל אז, רציתי להקיף את עצמי באנשים בעלי ראיית רנטגן רגשית שלא יתרגשו מכל הבלגן שאני מביאה איתי לשולחן, ואלה היו מתי-מעט ונדירים.

***

השנים שחלפו מיתנו מאד את העוקצנות והדחף האימפולסיבי לקרוא תיגר בלתי פוסק, אבל כנראה שמבנה אישיותי לא משתנה מהותית.

גיליתי שגם עם ביגוד פחות חושפני ותגובות פחות לוחמניות ואימפולסיביות, הוורסיה המרוככת והבשלה שלי היא עדיין ‘יותר מדי׳, במיוחד לגברים.

***

הנטיה הטבעית שלי היתה תמיד להימשך לגברים עם מאפיינים ׳גבריים׳ שסימנו עבורי בטחון, יציבות ואסרטיביות שקטה, מהסוג שחשבתי שידעו לתת לי קונטרה כשאני עולה על טורים גבוהים.

אפעס, זה לא תמיד עבד בקורלציה ישרה, וגם בפעמים שבהן זה היה קרוב, זה לא היה מדוייק מספיק.

הם פשוט היו ווניליים מדי.

***

הבנתי שהבראטית הקטנה שבי, שמתעוררת מדי פעם ומרגישה צורך לבדוק גבולות, לבחון סבלנות או סתם להיות טיזרית ורעה, זקוקה פשוט למישהו גברי

על-אמת, שיעמיד אותה במקום כשצריך.

כזה שידע להביט מעבר למסך העשן ולמופע האור-קולי שלי, וגם אם אנשוף עליו בהתחלה כמו חתלתול מבוהל, ידע לתפוס אותי מהצוואר ולטפל בי עד שארגע.

ואז, ורק אחרי שארגיש ואדע שיש לידי מישהו חזק מספיק כדי להתמודד איתי,

אוכל לשחרר שליטה באמת.

***

פותחת בזאת מכרז לדאדי-דום מסוקס וחתיך -

בואו בהמוניכם!

סתם, לא בהמוניכם.

אני צריכה רק אחד.

תמיד הסתפקתי במועט…

😈

 

לפני כחצי שנה. יום רביעי, 15 באוקטובר 2025 בשעה 13:02

וגבוה.

ושרירי.

ונאה.

ויש לך זין ענק.

ע-נק!

כך בכל אופן טרחת ״לרמוז״ לי, בבוטות, כבר במשפט השלישי שהחלפנו.

רק שהשיח איתך כל כך רדוד, ודל ולא מתוחכם ומשמים, עד שאני מחניקה פה פיהוק תוך כדי הקלדה מנומסת.

כי דבר אחד אתה ושכמותך מתקשים להבין - אחרי המשיכה החיצונית (וההכרחית, ללא ספק!), אני זקוקה לזיון מנטאלי מסיבי גם למוח שלי.

מהסוג שיגרום לדמיון שלי לרוץ 200 קמ״ש.

כי אם המשיכה הפיזית לא תהיה מגובה בשיח חריף ומאתגר שניה לאחר מכן, איבדת אותי.

אני פשוט לא מאמינה בשום אינטראקציה פיזית, גם לא סשן חד-פעמי+זיון, עם מישהו שאין לי איתו חיבור אינטלקטואלי ברמה ראוייה.

ואגב, אני מהמרת שהזיון איתך יהיה בינוני, במקרה הטוב (ותפסת אותי היום במוד מפרגן).

למישהו כמוך, שלא משכיל להפנים שיש צורך בלזיין את המיינד ולא רק את הגוף, יש אפס אינטליגנציה רגשית לקרוא אישה ולהבין מה היא אוהבת וצריכה.

הוא בטח ובטח לא מבין איך לקחת את המושכות לידיו ולשלוט בסיטואציה, במלוא מובן המילה, כי בשביל זה אשכרה צריך עומק רגשי.

ממרומי גילי המופלג יש לי אפס אנרגיות ורצון להיפגש איתך בשביל פאן גופני, סתמי, או כדי לבדוק באמת כמה הוא ענק, כמו שהתרברבת.

ואני תוהה, בכל פעם שאני משוחחת עם מישהו כמותך, מיהן הנשים שכן זורמות איתך על סמך שיח דלוח שכזה, כי כשמרימים עיניים מהקוביות המושלמות בבטן, ומביטים בעיניים,

יש אור,

אבל פשוט אין אף אחד בבית.

 

לפני כחצי שנה. יום רביעי, 15 באוקטובר 2025 בשעה 10:56