ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

My Unforgettable Fire

זאת אני, הכי חשוף וגולמי שיש.
קחו את זה כמו שזה.
או שלא.
כך או כך, לא אכפת לי.
***
״אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה״
לפני כחצי שנה. יום שלישי, 14 באוקטובר 2025 בשעה 5:02

אני לא מצליחה לבכות יותר.

וניסיתי.

באמת שניסיתי.

לאחרונה אני פשוט לא מצליחה לבכות.

כאילו לא באמת לבכות - להתייפח.

משהו שפעם היה עוזר לי לפרוק רגשות, היום כבר לא עובד.

***

אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על הרגע שבו זה קרה, חוסר היכולת לבכות ממש.

אבל אתמול, עם חזרת החטופים החיים, זה התחוור לי באופן קיצוני.

הזלתי דמעה או שתיים, אבל זהו.

וזה לא שחוגת הרגשות לא זזה על הספקטרום, היא זזה.

היא פשוט לא זזה מספיק כדי להגיע לנקודה בה הדמעות פורצות ללא שליטה.

היא לא הגיעה לנקודת ההתפרקות.

וזה הפחיד אותי פתאום.

כי פעם כשהיה כואב, ועצוב, ומכעיס, ומתסכל, וקשוח, ושחור או לחילופין ממש מרגש - פעם זה היה מתפרץ כמו מעיין רותח מהעיניים שלי, בשניה.

ולאחר מכן היתה מגיעה הקלה גדולה, אפילו רגעית.

ופתאום זה כבר לא.

***

וזה מפחיד אותי כי אני חוששת שאולי הלב שלי נסגר קצת.

אולי הרגש הפך קהה יותר.

הגיוני הרי שלכל אדם מכסת כאב שהוא יכול לשאת ולהכיל, עד שהיא עולה על גדותיה.

אז הוא פשוט מפסיק להרגיש, לא?

האם אני כבר שם?

אולי כאב לי כל כך כל כך הרבה שנים ואז הגיעה גם המלחמה האיומה הזו והגדישה את סאת היכולת להכיל?

אולי המוח הוריד את השאלטר על הרגש, כי הוא החליט שדי?

שעדיף לתת למטען הרגשות הזה רק לגרד את פני השטח ולא באמת לחדור פנימה?

***

וזה כל כך מפחיד אותי.

מפחיד אותי לא להרגיש יותר.

מפחיד אותי שמי שרוצה להכיר אותי יצטרך לחצוב בסלע כל כך חזק עד שהוא בכלל יגיע למשהו.

מפחיד אותי שהמוח ייקח שליטה באופן סופי.

אני מפחדת שלא לבכות יותר.

אני מפחדת שלא להרגיש.

(דרוש חוצב בלתי נלאה…)

 

לפני כחצי שנה. יום שני, 13 באוקטובר 2025 בשעה 1:52

The grass was greener”
The light was brighter
The taste was sweeter
The nights of wonder
With friends surrounded
The dawn mist glowing
The water flowing
The endless river
“For ever and ever

שנתיים של כאב לאנשים שמעולם לא הכרנו,

בואו, בואו כבר!

כמה אנחנו מחכים לכולם!

 

לפני כחצי שנה. יום ראשון, 12 באוקטובר 2025 בשעה 3:25

שנכנס לי לעיניים.

האפור הזה שבשמיים שמתמזג בהן.

הן בד״כ ירוקות, אבל האפור שבשמיים פולש גם אליהן, לפעמים.

כמו הגשם.

גם הגשם נוזל לי מהעיניים לעיתים.

***
״את ילדה של חורף״ אמא תמיד אמרה לי,

״ילדה של חורף שנולדה בחורף, הגיוני שתאהבי אותו״.

***
אני חיה בנינוחות בתוך האפור והגשום הזה.

הוא פורט לי על נימי הנשמה.

ודווקא שם, אני מרגישה הכי חיה.

הכי שלמה.

הכי אני.

כשחשוך ואפרורי ורטוב,

שם אני מרגישה הכי בבית.

כי זה מוכר ומחבק ועוטף ומבין.

וכמו במשחק של כלים שלובים האפור הזה מתמזג לי בתוך הנשמה ובעיניים, עד לאיזון המוחלט.

בפנים ובחוץ, הכל אפור.

אפור ושלם.

ונינוח ואהוב כל כך.

***
ושם, מתוך האפור, יש בי את הכוח לצמוח.

ודווקא שם, מתוך האפור, אני בונה מחדש,

תקווה.

 

לפני כחצי שנה. יום שבת, 11 באוקטובר 2025 בשעה 4:46

הם הכירו לפני חמש שנים באחת מהאפליקציות, בשלהי הקורונה.

ימים ספורים של סקסטינג מהביל שהובילו לבסוף להודעה נחרצת ממנו באחד מהלילות:

״אני מגיע עכשיו. חכי לי ערומה במיטה, כמו ילדה טובה״.

וכנגד כל הגיון בריא שבד״כ הנחה אותה עם גברים, זה בדיוק מה שהיא עשתה.

היא השאירה את הדלת לא נעולה, שכבה במיטה ערומה וחיכתה לגבר זר שיכנס בדלת. עד כדי כך היא בטחה בו.

והוא הגיע - גבוה, נאה, בטוח בעצמו ואסרטיבי.

ובתאווה גמורה, הוא אכל אותה כמו שאף גבר לפניו לא עשה.

זה היה ארוע חד-פעמי ולאחריו הם לא דיברו יותר.

עד לפני כמה חודשים.

***
היא ראתה אותו שוב באחת האפליקציות וזכרון אותו לילה פרוע העלה חיוך על שפתיה.

״שמא נשחזר?״ חשבה לעצמה בחיוך חתולי, ולחצה על כפתור הלייק.

המאץ׳ לא איחר להגיע והם עברו מיד לטלפון.

סמול טוק זריז והשלמת פערים של חמש שנים ומהר מאד היא נזכרה למה הסקסטינג איתו היה כה מסעיר אפילו עבורה, כמי שבזה כל כך לאוננות מקלדת.

משפט אחד שהיה מוקלט לווטסאפ בנהמה נמוכה: ״דאדי צריך אותך, ילדה״, הצליח בכל פעם מחדש להרטיב אותה בשניה.

היא לא ידעה לומר אם זו היתה הנימה שבה הטעים כל מילה, או הצורה שבה קולו היה מתעבה לנהמת ציווי נמוכה ותכופה כשהרעב תקף אותו. זו פשוט היתה התניה פבלובית.

הבילד אפ הפעם היה ארוך ומייגע, לא מעט גם באשמתה.

כשכן היה מציע להיפגש, אחרי שמדי פעם השתתק לכמה ימים, היא דחתה אותו בשלל תירוצים שהמציאה בכל פעם מחדש.

היא לא הצליחה להסביר לעצמה למה.

או שכן?

הוא פשוט לא היה מספיק נוכח עבורה.

אולי לא מספיק רצה.

ואולי גם פחדה שהזכרון מאז לא ישרוד את מבחן הזמן.

אבל יום אחד, אחרי חודש שלא ידעה אם בא לה לבדוק אם המשיכה ההיא עדיין רלוונטית, היא אמרה לו כן.

ההוראות שלו היו דומות לפעם הקודמת:

״חכי לי במיטה, ערומה, כמו הזונה הקטנה שאת״.

***

החדר היה חשוך, נרות מאירים את פינותיו.

היא שכבה במיטה, דרוכה מציפיה, לבושה בטי שירט גזורה וחוטיני פצפון, מתוך התרסה ילדותית להוראותיו המפורשות.

הוא נכנס לחדר בהליכה פנתרית, מניח את חפציו באיטיות על השולחן הקטן שבכניסה, מבטו בוחן אותה בחמדנות. 

עיניה ננעצו בשלו כשגהר מעליה בפנים רציניות, ואפילו בחשכה היחסית ניתן היה לראות את אישוניו מתרחבים בעונג, בזמן שליטף את פניה, את שפתיה, את שיערה. 

היא ליטפה בחזרה את פניו וחייכה בסיפוק למראה השפתיים היפות שלו, בזמן שסינן ״פאקקקק…ילדה״ להוט מביניהן, ואז חייכה חיוך אחד מתריס מדי לעברו.

הסטירה לא איחרה לבוא.

ואז לשון בלשון, ומשיכת שיער מרושעת שהוציאה ממנה זעקת כאב מופתעת.

ואז שוב, בחינה מדוקדקת שלו אותה, במין שביעות רצון איטית של ילד שמצא מחדש צעצוע ששכח.

מגע עורו היה חמים וריח גופו מוכר בדרך מוזרה, והיא רצתה לגעת בו, אבל היד שנשלחה לגרונה הדפה אותה בבעלתנות כנגד המזרון.

היא התנשפה בכעס ובתסכול, אבל הוא היה נחוש לעצור אותה שלא תפריע לו לבחון כל סנטימטר ממנה בזמן שאצבעותיו מגששות את הדרך לרטיבות שבתוכה.

הוא החזיר את אצבעותיו לפיו ומצץ אותן בתאווה ואז משך אותה למטה בפראות, כדי שיוכל לאכול אותה ביסודיות איטית מטריפת חושים.

שיירי השליטה העצמית שלה החלו לנזול ממנה, והיא נתקפה מחנק של בהלה. מתוך נסיון נואש לאסוף את עצמה, הם התהפכו והיא מצאה את עצמה מעליו, מתחככת בזקפה הקשה שלו. 

הבהלה שככה קצת. השליטה חזרה לידיה. היא חייכה לעצמה. ובזמן שהיא מתחככת בו, מרגישה אותו מגיב לה כשנשימתו הופכת כבדה - שלחה בהתגרות יד מתריסה אל גרונו.

שבריר שניה לאחר מכן, כשידו האחת מסיטה את ידה בכוח, ותופסת בגרונה, סטירה נוספת הגיעה.

״נדמה לי שהתבלבלת קצת״ נהם אליה, כשהוא מחזיק אותה מעליו, חסרת אונים. 

היא ידעה מה עומד להגיע.

כשידו עדיין אוחזת בגרונה, הוא הוביל אותה לשיפולי המיטה, מוריד אותה על הרצפה בפראות.

קיר החדר היה בגבה והוא התרומם מעליה, מושך בשיערה לאחור כלפי הקיר, מאלץ את מבטה לפגוש במבטו.

הוא תפס את פניה בידו הפנויה: ״את כנראה צריכה תזכורת איך מתנהגים איתי. תפתחי את הפה יפה לדאדי!״.

היא צייתה בלית ברירה.

שוב ושוב ושוב.

שעתיים וחצי של חינוך פראי לאחר מכן, עירומים, מיוזעים ומתנשפים הם התלטפו ארוכות במיטה.

***
מאוחר יותר בלילה, לאחר שעזב כבר, תהתה לעצמה מה הסיכוי שתבנית ההתנהלות שלו תשתנה הפעם.

מעל שבוע של דממת אלחוט חלף שוב, עד ששמעה ממנו.

״דאדי רעב, ילדה״ כתב לה, ממשיך בנונשלנט את ריטואל התכתובות המותנה מצידו.

רק שהפעם היא מיצתה. היא כבר לא היתה שם יותר.

תמיד היתה כזו, עניינית.

אבל בשנים האחרונות למדה להוריד מסך חסר פשרות מול התנהלויות לא עקביות של אנשים בכלל, או של גברים בפרט. החיים קצרים וזמנה יקר.

עם כל הכבוד לסקס מצויין, היא זקוקה לקונסיסטנטיות עיקשת, על מנת שתסכים להתמסר לחלוטין. לשם היא מכוונת.

״שומע רגע?״ כתבה לו בחזרה,

״היו-יו הזה גורם לי לאבד עניין. נו הארד פילינגז, כן?

נפרד כידידים?״

 

לפני כחצי שנה. יום חמישי, 9 באוקטובר 2025 בשעה 1:06

״But our time is flying

See the candle burning low

Is the new world rising

From the shambles of the old?”

לפני כחצי שנה. יום שני, 6 באוקטובר 2025 בשעה 16:12

בואי רגע, קטנה.

אני צריכה לדבר איתך.

כן, אני צריכה שתשבי, זו שיחה ׳כזו׳.

תשמעי ילדה,

אני לא יודעת איך לומר לך את זה, קטנה שלי,

תמימה שלי שאת, עם העיניים הגדולות האלה שלך.

בבקשה אל תסתכלי עלי ככה.

זה לא פשוט גם לי, ילדה.

תקשיבי…

***

נכון שחשבת שעד עכשיו היה לך קשה?

ובאמת היתה לך ילדות לא פשוטה.

אין דרך אחרת לייפות את זה.

לא פשוטה בכלל.

אבל אני נאלצת לומר לך שזה היה רק הקדימון, ילדה.

עוד יהיה לך קשה מזה.

הרבה יותר קשה.

למעשה, יהיו קיתונות של חרא.

והעיניים האלה שלך עוד יזילו כל כך הרבה דמעות.

שוב ושוב ושוב.

כן קטנה, אני מצטערת.

אבל יהיה חרא לתפארת, לאורך שנים.

עם הבלחות של טוב, כן?

אבל את בעיקר תאכלי המון חרא בעתיד.

אין מה לעשות, קטנה.

נכון, את באמת לא אשמה שזה ככה.

ככה יצא, פשוט ככה יצא.

***

את מבינה, קטנה שלי?

את חייבת לעבור את זה.

ואת תעברי את זה לבד.

כי לא תהיה לך ברירה.

את צריכה להיות נחושה, ילדה.

כי אף אחד לא יציל אותך.

תצטרכי הכל בעצמך.

בשיניים.

תגרדי את עצמך מהרצפה בכל פעם, ותקומי.

לבד.

ובחוץ לא יראו עליך, ילדה שלי.

כי את כל כך מתעתעת.

והדיסוננס בין מה שאת מקרינה החוצה לבין מה שהנפש חווה הוא בלתי נתפס.

ואנשים…

אנשים, קטנה שלי, תמיד ישפטו אותך לפי הבחוץ.

מעט מאד ישכילו להתבונן בעיניים שלך ולקלוט את הכאב.

למרביתם גם לא יהיה אכפת.

ולאלה שכן, לא יהיו הכלים לתת לך את מה שאת צריכה.

***

את מבינה, קטנה שלי?

זה לא קל להכיל אחת שכמוך.

ואת גם מומחית בלהסתיר.

למדת כבר.

למדת שאין על מי לסמוך.

למדת שגם אם תצרחי את הנוכחות שלך,

אף אחד לא ישמע או יראה מי את באמת.

כולם יראו רק ילדת שמנת מופרעת.

***

את מבינה, קטנה שלי?

את, זה כל מה שיש לך.

אז תצטרכי לסמוך על אינטואיציות החיה שבך.

ועל חוש ההישרדות שהציל אותך לא פעם.

ועל חריפות המוח הקטן הזה שלך, שרץ על 200 קמ״ש.

ועל הפה הגדול שלמדת לסגל לעצמך.

כי ככה זה.

זה רק את מול החיים.

וחשוב לי שתדעי, ילדה,

שכל מה שכולם אומרים לך שרע או לא בסדר אצלך?

כל הדברים האלה הם מי שאת.

אל תוותרי עליהם לעולם,

בעבור כלום ואף אחד.

כי אני יודעת לומר לך שהדברים הללו,

כל אחד ואחד מהם,

כל תכונה ושם תואר שהוטחו בך,

הם אלה שיהיו סוד המשיכה של אנשים אליך כשתגדלי.

אני יודעת, קטנה.

אני באמת יודעת.

אני יודעת

כי אני את.

***

את מבינה, קטנה שלי?

זה בסוף יסתדר.

אני אומרת לך.

והשברים יתאחו.

והכאב יתעמעם.

והכעס ישכך.

והדמעות יבשו.

ואת תוכלי סוף סוף לכתוב מכתב של פיוס

אל האני הקטנה שהיית, אז, בגיל 25.

ואת תסתכלי עליה, על הקטנה, והלב שלך יצא אליה,

ועל כל מה שהיא עוד תעבור.

אבל רק את תהיי זו,

שבסופו של יום

תוכל להציל אותה.

מעצמה.

לפני כחצי שנה. יום ראשון, 5 באוקטובר 2025 בשעה 5:35

״נו, אז מה הרשמים שלך אחרי חודש שהות

בכלובי?״

ובכן…

נכמת זאת לנתונים מספריים?

***

100% מאלה שמתחילים את הפניה בהודעה ב״אוחחח״ הם קריפים.

אין פה סטיות תקן, חד-משמעית.

97% מאלה שמקבלים דחייה, יכבדו אותה במענה בוגר וענייני.

הבעיה היא ה-3% הנותרים, שעושים עוול לכל המין הגברי עם דיק פיקס, סטוקינג וכל מיני ׳ההפסד הוא שלך׳ ו׳אבי נעלבי׳ למיניהם.

70% מהפונים ידעו להחמיא מבלי לצאת קריפים, לפחות בהתחלה.

60% מהפונים אשכרה יטרחו לקרוא את הפרופיל. השאר הם חובבי שיטת ׳מצליח׳ או בעלי בטחון עצמי מופרז.

50% מאלה שקוראים לעצמם ׳שולטים׳, מחרטטים.

שוקינג, איי קנואו.

100% מהחרטטנים, אגב, כמעט במיידי יחתרו לשיח מיני, שזה אחלה סנן.

40% מבין הפונים יודעים לנהל שיח אינטליגנטי וקולח, אבל רק 5% מתוכם מרימים את הרף לפינג-פונג מילולי מושחז שמשאיר טעם לעוד.

20% מהפונים ישארו בגדר חברים וירטואליים שנחמד להתקשקש איתם מדי פעם (אתם יודעים מי אתם).

15% ישקרו במצח נחושה לגבי פרטים אישיים, רק על מנת להתקדם לשלב הטלגרם.

שקרים תמיד צפים.

גם חרא.

5% מכותבי הבלוגים אכן ראויים לתחזק כזה ששווה לעקוב אחריו.

3% מעבירים ווייבים של ׳טורפים׳ על מלא, בקטע מסוכן.

***

ולנתון החשוב ביותר עד כה:

2% בלבד צולחים את המעבר מהטלגרם לחיים האמיתיים.

מתוכם רק 50% יהיו לחלוטין מה שהם הבטיחו.

עדיין אופטימית.

אעדכן.

***

כל הנכתב כאן נכתב בהומור ומבוסס על חוויית המשתמש הסובייקטיבית שלי.

מאידך, במידה ומצאתם את עצמכם נעלבים מן הכתוב או מחלקו, כדאי שתבררו למה ומה זה אומר עליכם.

😈😈😈

 

לפני כחצי שנה. יום שישי, 3 באוקטובר 2025 בשעה 2:56


שוב הלימבו הארור של החגים.

איזה יום היום לעזאזל, בשגרה המטולטלת וחסרת היציבות של המדינה המוטרפת הזו?

אני מנסה להיאחז בשיניים בריטואלים הקטנים שמסדרים לי את הרעש התמידי שבראש.

במשהו שימיין לי את המחשבות הבלתי פוסקות לתיקיות מסודרות במוח:

״קריירה״, ״חברים״, ״אימהות״, ״זמן לעצמי״, ״ספורט״, ״אתה״.

אתה, אתה, אתה.

אני מנסה לשווא למנן את הכמיהה האינסופית.

לשלוט ברעב שאין לו שובע.

לאלף את המפלצת הזו שהתעוררה שוב.

***
ליבידו הוא לא רק סקס.

הוא כוח החיים.

כאן.

עכשיו.

נוכח.

חזק.

פראי.

סוער.

חסר מעצורים.

וזה שלך, מפשיט אותי מנטלית ואז פיזית.

בברוטליות.

בלי להתנצל.

טורף כל סנטימטר בנשמה ואז בגוף.

***

זו התגובה הפיזית שמקפלת אותי לשניים כשאתה מדבר אלי.

הבטחון המערער הזה שלך שמעורר בי כעס.

מי אתה בכלל שתתפוס עלי בעלות?

באיזו זכות?

היהירות הזו.

הדיבור הנחרץ.

הקילוף שלך את השכבות שלי.

זה מכעיס אותי כל כך שאני לא יכולה לשלוט בתגובות של הגוף שלי.

בהתכווצויות של הנרתיק.

בחום שעולה מהאגן אל הבטן.

בדופק שמתגבר.

בקוצר הנשימה.

בתזוזה חסרת האונים שלי במקום.

בפטמות שמתקשות בשניה.

לך לעזאזל!

אתה מערער לי את השגרה המאולצת שהצלחתי לייצר לי, במאמץ עצום.

אתה מנטרל בשניה את המענה המתריס שלי,

זה שמחפה על הפחד ממישהו כמוך.

אתה ממיס בקלות מביכה את כל ההתנגדויות שלי,

פולש לי לראש, ואז לגוף.

אתה קורא את המחשבות והרצונות שלי בפשטות מקוממת.

נותן לי לחשוב שאני שולטת בסיטואציה, עם החיוך הקטן הזה שלך, ואז הופך עלי את היוצרות, בלי טיפת מאמץ.

***
שנים של עבודה עצמית שהלכו לפח.

מי אתה בכלל?!

באיזו זכות?!

אני שונאת אותך!

אתה מפחיד אותי.

אני מפחדת.

בבקשה אל תפסיק.

בבקשה, לעולם.

עוד.

ממך.

 

לפני כחצי שנה. יום רביעי, 1 באוקטובר 2025 בשעה 1:26

אומרים שרק אנשים טהורים מתים בערבי חג.

ואת מתת בערב סוכות.

איזה סימבוליזם, אה?

סימבוליזם בתחת האתאיסטי שלי.

ועדיין, אין מועקה כמו זו שמבשרת לי על בואם של חגי תשרי מדי שנה.

כבר 18 שנה שיום כיפור הוא נקודת השיא של העצב הזה.

***

בתכלס לא באמת היית פה יותר, אז, בתקופה הזו.

ידענו כבר שזו כרוניקה של מוות ידוע מראש.

שאנחנו סופרים את הדקות בשעון החול הגווע שלך.

איכשהו, ההוויה האנושית שלי, שגידלה בתוכה חיים באותם הרגעים ממש, ידעה להרגיש שהנשמה שלך כבר לא היתה נוכחת.

הבנתי בכל תא בגוף שלי שאני מסתכלת רק בקליפת האשה שאהבתי כל כך.

אבל היא עצמה כבר לא פה יותר.

היא אולי נראית כמותה, ואולי מראה סימני חיים ביו-כימיים קלושים, אבל ידעתי בכל הווייתי שאת כבר אינך.

הלכת ועזבת אותי לבד.

וזו היתה הפעם היחידה באותה חצי שנה ארורה שהרשיתי לעצמי לבכות.

בכיתי מעל הקליפה היפה שהייתה פעם את.

כי את כבר לא היית שם יותר.

ואז חלפה עוד יממה שלמה עד שסימני החיים שלך נדמו סופית.

ערב סוכות הגיע וגאל אותך מייסוריך לחלוטין.

זה קרה בדיוק במרווח השעתיים שבהן הלכתי הביתה לנוח, כי הגוף ההריוני שלי היה מותש מלגדל חיים ולאבד אחרים, בעת ובעונה אחת.

וככה, כמו שאני ישנה, חלמתי את המוות שלך.

התעוררתי מבועתת לצליל הטלפון שבישר לי זאת.

חלמתי את המוות שלך בזמן אמת, ולרגע החלום והמציאות התערבבו והפכו לאחד.

נותרתי לבדי עם כמו-עסקת השטן הזו שרדפה אותי במשך שנים:

״תני אמא, קבלי תינוקת במתנה, בתמורה״.

אין גם וגם.

לא מגיע לך.

הכל בחיים זה תן וקח.

תתמודדי.

וכך, שנים על גבי שנים, התקופה הזו מכווצת לי את הקרביים בכל פעם מחדש.

וכמעט והרגשתי שהתרגלתי, והכאב והכעס התרככו למין מלנכוליה רומנטית בשנים האחרונות.

ואז הגיע השביעי באוקטובר…

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 30 בספטמבר 2025 בשעה 0:29

Don’t these times fill your eyes
When the streets are cold and lonely
And the cars, they burn below me
Are you all alone?
Are you made of stone?