My Unforgettable Fire

אין כמו מראה להניח בפניו של אדם, כדי להבין מאיזה חומר הוא מחושל.

***

אני אוהבת לשחק במראות מול אנשים.

סיכוי סביר שלא יאהבו להביט בה.

המראה לא תייפה, לא תעגל פינות, לא תסלח, לא תרכך.

המראה תשקף את הכל:

שקרים, חטאים, עוולות, מאוויים כמוסים, נרטיבים מעוותים.

וכאב.

כל כך הרבה כאב.

וסימני צלקות שנותרו מהכאב.

המראה היא תזכורת שותקת, שארים מולך, בהתרסה מחרישת אוזניים.

***

האם יש בך את האומץ לראות מה המראה משקפת?

האם יש בך את היכולת להודות בפגמים?

בטעויות?

לגעת בכאבים?

להביט בצלקות?

האם יש בך את האומץ לבקש סליחה?

ואז למחול?

האם יש בך יכולת להכיל את ההוויה הנשקפת אליך ממנה, כמו שהיא, על כל מגרעותיה?

ועל כל יופייה?

האם יבעבע הכעס ויגרום לך לרסק אותה לרסיסים?

האם יעלו הדמעות וימסכו את הדמות הנשקפת לך ממנה? יטשטשו את הגבולות, ירככו את ההשתקפות.

או שפשוט ככה, תחייך אליה,

ואז תסובב אותה אלי?

***

אני אוהבת לשחק במראות מול אנשים.

סיכוי סביר שלא יאהבו להביט בה.

או שאולי,

אולי הפעם.

אבל זה בכל זאת קרה.

וזה קרה מהר ובעוצמות מטורפות.

היית כל מה שהבטחת לי.

היית מושלם.

פרט לדבר אחד.

הבנת אותי מהרגע הראשון, בלי שהייתי צריכה לדבר.

קלטת הכל כל כך מהר, כאילו הכרנו שנים.

ידעת מה אני חושבת ומה אני רוצה.

ידעת לתת לי מה שהייתי צריכה, בלי שביקשתי.

נתת לי מקום בלב שלך.

נתת לי אותך, כמו שאתה.

וזה היה ישיר, וחזק, ורך, וכואב, ועוטף, ומענג.

וזה היה מפחיד כל כך.

גם עבורי.

אז שתדע שהיית שניה מלקלף אותי מהכל, כשעצרנו את זה.

ושתדע, שהייתי הולכת איתך גם לפינות הכי חשוכות שלי ושלך, אם רק היה אפשר.

ושתדע שהרגשתי בטוחה איתך.

ושתדע שאתה חלק ממני כעת.

תודה על כל מה שנתת לי.

לנצח תשאר דאדי שלי,

ואני הקטנה שלך.

פוסט זה מיועד לקריפים שמסתובבים כאן.

אם אתם לא נופלים תחת הקטגוריה הזו, מוזמנים לדלג הלאה.

נכון, אני אולי תושבת חדשה פה, בכלוב, אבל הספקתי כבר ללמוד על חלק ממנהגי המקום ואזרחיו המכובדים, וגם על מנהגי אלה שמכובדים פחות.

***

ההבנה שכולנו בני אדם, וככאלה מגיע לנו כבוד, היתה עבורי לוגית ובסיסית, ושמחתי לנהל עד כה דיאלוג מכבד ונעים עם מרביתם הגורפת של הגברים שפנו אליי כאן.

אבל מסתבר שעבור הקריפים - ההבנה הזו לא תקפה.

מה שעזר לי מהר מאד להבין מי נגד מי, היתה העובדה שהפנמתי שלא משנה כמה הארד-קור (סובייקטיבית, עבורי) תהיה הקטגוריה אליה משתייך השולט שמשוחח איתי, במידה ומדובר במישהו בעל נסיון ועניין אמיתי בתחום - השיח יהיה תמיד(!) מכבד.

הקריפים, לעומת זאת, יבחרו בשלל צורות תקשורת מבזות - החל מנסיון ילדותי לסקסטינג וירטואלי כבר במשפט הפתיחה, דרך משלוח של דיקפיק בהפתעה (לאחר שנדחו באלגנטיות), ׳סתם׳ שיח מזלזל ובוטה ועד לליטרלי שידול לזנות.

המתחכמים והמפולפלים ביניהם יבררו היטב את מילותיהם, אבל ההתנהלות מולם תעורר תחושת אי-נוחות שקשה יהיה בדיעבד לשים את האצבע על מקורותיה.

***

אבל כאן, נכנסת לתמונה האחווה הנשית.

נשים, כהרגלן של נשים, משוחחות ביניהן.

אנחנו פתוחות, בוטות ויורדות לרזולוציות מיקרוסקופיות.

וכמו שאנחנו אוהבות לפרוט לפרטי פרטים את החוויות הטובות שאנחנו חוות, הסיסטרהוד המיתולוגית שלנו עולה שלב ונכנסת למוד לוחמני במיוחד כשמדובר בחוויות רעות לתפארת.

אז אם אתם קריפים או אפילו טורפים על-מלא והאתר הזה משמש אתכם כממשק לציד נשים מחוסרות נסיון בתחום - תהיו בטוחים שהניקים שלכם כבר בפה שלנו,

ולא בקטע שאתם מפנטזים עליו, רק אומרת.

***

עריכה:

זה הפוסט המדובר ותודה ל MagisterDolor על הטיפים המעולים!

לא מזמן, כשפתחתי את הכרטיס נתקלתי במקרה בבלוג של מישהו שכתב פוסט בסגנון ׳עשרת הדברות לנשלטת החדשה׳ (או משהו דומה, אל תתפסו אותי במילה).

הפוסט הזה נתן לי טיפים חשובים בנושא, אבל אני לא זוכרת מי כתב אותו.

אם אתם קוראים ויודעים על איזה פוסט מדובר, אשמח אם תכתבו לי מה הניק של הכותב, אני אערוך את הפוסט ואתן לבחור את הקרדיט הראוי לו, עם לינק לפוסט. הוא מאד עזר לי!

זו וודאי השאלה שהכי חוזרת על עצמה באדומות שלי.

וזה כל כך מצחיק אותי, האמת.

כי זה לא רק עכשיו וזה בטח לא מהיום.

וזה לא שגיליתי פתאום את האור.

זה פשוט הפך להיות פחות אמורפי ויותר מדויק.

***

זה תמיד היה נוכח בי. פשוט לא תמיד ידעתי לתת לזה שם.

אפשר היה להבין את זה עלי - בלבוש, באופן ההתבטאות, באופי המרדני. זה היה מקועקע במהות שלי.

זו גם הסיבה שהתמונות שלי כמעט גלויות.

אני לא מסתתרת ולא מחביאה, כי אני יודעת שמי שמכיר אותי בחיים האמיתיים, לא באמת יתפלא.

בכלל, כל הוויית ההסתתרות תמוהה לי, בכנות.

מי שמכיר אותי היטב וקרוב - יודע.

ומי שמכיר ולא השכיל להבין, כשרואה אותי כאן, הרי נמצא פה בעצמו.

אני ניתנת לזיהוי בשניה ברחוב, הקעקועים שלי מאד ייחודיים לי.

אז באמת, כל כך לא אכפת לי מה אנשים זרים חושבים עלי.

***
מעולם לא חייתי לפי אמות מידה מקובלות, סירבתי לעשות דברים רק כי היה צריך, או כי ככה נהוג.

אכלתי על זה המון חרא כילדה, אבל בסופו של יום, זה מה שהפך אותי למי שאני.

פחדתי ממנה, מהשבלוניות שבה מרבית האנשים מתעקשים לחיות.

פחדתי מהרידוד של האינדבידואל שלי לכדי שטנץ, מהנסיון לאנוס אותי (מחילה על בחירת המילה) לתוך רובריקות של הגדרות מדויקות, רק כדי שאעבור לאנשים שמעולם לא היה אכפת לי מהם, חלק בגרון.

לא רציתי להפוך לקליפה אנושית חסרת ייחוד.
***

אז כן, לא אכפת לי מה אנשים יגידו, מה יחשבו, איזה טייטל יבחרו להדביק לי. זו לגמרי שלהם, לא שלי.

אין בי צורך להוכיח את עצמי לאף אחד, ליישר קו עם אף אחד או להראות שאני שווה - יחס, אהבה, תשומת לב, הקשבה, כבוד.

אני יודעת מזמן מה אני מביאה לצלחת.

זו כבר לא התרסה, זו קבלה עצמית,

פשוט החלטתי לפרסם לקהל יעד מטורגט יותר.

אז לא, זה לא חדש.

זה רק קווי המתאר שהתחדדו קצת יותר.

של לשלוח דיקפיק בהפתעה למי שאומרת לך ׳לא׳, זה משהו מקובל פה?

שואלת בשביל חברה

😈

“What show of soul are we gonna get from you?
It could be deliverance, or history
Under these skies so blue
Could be something true
But if I know you you'll bang the drum
״Like monkeys do

(Don’t bang the drum - The Waterboys)

אל תאמר לי שאין תמונה, כי זה לא תלוי משיכה פיזית.

אל תגיד לי שכדאי לי, כי אני אתמכר.

אל תטיף לי, כשאני שמה לך גבול לגיטימי.

אל תצפה ממני למידע שאתה לא נותן.

אל תנסה עלי מניפולציות של מתבגר, באיצטלה של דאדי.

אל תסביר לי מה אני צריכה.

אל תקרא לי ׳מאמי׳, ׳באבי׳, או ׳קטנה׳ כשלא טרחת בשיט לנסות להכיר אותי.

אל תתנשא עלי ביומרנות מעושה (הבראטית שבי תעשה עליך פוגו פרוע במיוחד).

אל תנסה להזרים אותי לשיח מיני כשבקושי החלפנו שני משפטים. או שלושה.

אל תשקר לי, כדי שנעבור למדיה אחרת.

תבוא נקי, כמו שאתה - מה שצריך לקרות, יקרה.

או שלא…

Through every forest
Above the trees
Within my stomach
Scraped off my knees
I drink the honey
Inside your hive
You are the reason
I stay alive
 (Closer-NIN)

טרוף אותי.

טרוף אותי כמו חיה רעה.

תפוס אותי בצוואר ובלע את כולי לתוכך, בתאווה בלתי נשלטת.

תן לי לשמוע את הנהמות שלך באוזניי.

את הנשימות הכבדות.

את הבל הפה החם כשאתה גונח ללא שליטה.

לוש אותי כמו בצק חי.

צור בי צורות כראות עינייך ואז חזור ללוש -

עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

פסל אותי כרצונך.

שתה אותי כמו נווד צמא במדבר.

כסה אותי.

עסה אותי.

חדור חזק ועמוק.

קח בלי לשאול.

ערסל אותי.

תבע את בעלותך.

סמן אותי, שוב ושוב ושוב.

הפשט אותי מן הבפנים אל הבחוץ.

תפוס אותי בעורף ואלץ אותי להביט לך בעיניים כשאתה בתוכי.

תן לי לשרוט ולנשוך ולנהום וליילל, כמו החיה הפצועה שאני.

תן לי את המקום הזה בתוכך.

תן לי לקרוס לתוך כל זה.

עזור לי לקום בחזרה.

״את ילדה טובה בייבי, ילדה טובה שלי״

ואז…

עטוף אותי שוב.

עד הפעם הבאה.

Stay this time, stay tonight in a lie”
Ever after is a long time
And if you save your love, save it all, save it all
Don't push me too far, don't push me too far
“…Tonight

All you have is your fire״

And the place you need to reach 

Don't you ever tame your demons

״But always keep 'em on a leash

***

היא תמיד הייתה שם.

האש.

פושטת ומשנה צורה.

אורבת בשקט להזדמנות לפרוץ החוצה.

מחפשת פרצות בין הסדקים שהלכו והתרחבו.

אבל היא תמיד הייתה שם.

מאחור, בוערת באש תמיד.

***

בגיל 15 התהפך לי העולם.

העולם הקטן שלי, שמלכתחילה לא היה שלם ומוגן, גם הוא נעלם. והאש יצאה לחופשי - בבערה שקטה ודוממת, מהסוג שלא שמים לב אליו, עד שכבר מאוחר מדי.

ואז היא פשטה צורה לראשונה והפכה לעצב. 

עצב תהומי, שאוכל את הקרביים ויונק את הנשמה לתוך תהום של ריק אינסופי.

האש/עצב כמעט כילתה אותי למוות. 

ואז, ברגע האחרון, היא שינתה צורה לאש/זעם.

***

והזעם היה פראי.

ומוחלט.

וטהור. 

וכמעט בלתי נשלט.

מהסוג שקמים איתו בבוקר והולכים איתו לישון בלילה.

כזה שאין ממנו מנוחה.

לשווא חיפשתי דרכים לשלוט בו, בדרקון האש/זעם הזה, אבל ללא הצלחה.

הייתי חיה פצועה שמסתובבת במרחב בדריכות מתמדת, תמיד על הקצה. מחכה לתת לו דרור, לשחרר אותו על מישהו או על משהו בשביל רגע אחד של פורקן.

אבל השקט שאחרי השחרור תמיד היה קצר מועד.

ודרקון האש/זעם התעורר שוב פעם, מחדש -

עקשן, לא יודע שובע, כועס. 

כל כך כועס.

כועס על מה שנלקח ממני, ועל מה שלא היה שם מעולם ואבד לנצח.

***

הוא שירת אותי שנים רבות, דרקון האש/זעם שלי.

הוא נלחם עבורי.

הוא נלחם עבור הילדה הקטנה שהייתי.

זו שנשכחה מאחור, לבדה, ללא הגנות, רק היא ודרקון האש/זעם שלה נגד העולם. 

הוא הרחיק ממני סכנות.

הוא בנה סביבי חומות.

הוא היה מגן המבצר.

עירני, צופה, בוחן, משקיף בחשדנות ויורק אש כשהיה צורך.

הוא היה פראי ומגונן ועיוור מזעם.

והוא לימד אותי לבחון סיטואציות ומצבים, אנשים מתחת למסכות, כוונות זדון, מורכבויות נסתרות.

הוא הציל אותי מסכנות אמיתיות, מרחיק אותי בדרכים שרק מאוחר יותר הבנתי את משמעותן.

לימים הוא לימד אותי את תורת ההתבוננות השקטה ואת טקטיקת הספיגה לצורך התקפה.

אבל יותר מהכל הוא הראה לי איך לשלוט באש שלו,

מתי להגביה את הלהבות ומתי לשרוף בשקט.

במבט.

במשפט קצר.

בשתיקה רבה משמעות.

בהורדת מסך באבחה אחת.

***

למדתי למנן את להבות דרקון האש/זעם שלי. 

הוא לימד אותי לרתום אותן לטובתי.

ליצירה, לחמלה, להשלמה.

האש כעת היא של דרקון מאולף.

והדרקון יודע שתורו לנוח כעת.

אבל אסור לטעות -

היא שם, תמיד, מאחור.

בוערת באש תמיד.

והיא יוצאת כשאני מחליטה לקרוא לה.

רק אני!