יומנו של רוצח

שמעתי משפט חכם פעם, אדם אותו אני מכיר טען כי אנחנו בעצם הסכום של האנשים אותם הכרנו ביימי חיינו.
אני קיבלתי חינוך טוב, ככל ילד סובייטי חונכתי על ערכים של נאמנות עליונה לחברים ולמשפחה. מעט מאוד אנשים בחיי אני מכנה חברים, אלו הם חברים אמיתיים, אנשים שאני יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות וידיים קשורות.
זה ניראה לא הוגן להחליט מי חשוב יותר, זה ניראה לא הוגן לומר שאוהב אנוכי אחד יותר מהשני.
אך מה עם עברנו מצבים של חיים ומוות, מה עם חיינו ביחד תקופה ארוכה, מה עם ידענו שלכת ושכול ואביב ואושר, מה עם ראינו יחד את העולם האם ניתנת לי הזכות להחליט ? או שמא אין זה חשוב, הרי ההגדרה עצמה אומרת הכל, ואני הסנדק של ילדו, ואני אוהב אותו עד אשר אלך לקבר.

אני כותב דברים אלו בלחץ, הילדים צורחים, המשפחה לא נותנת פרטיות, אני אאלץ לסיים בקרוב וכתיבתי תיהיה גרועה כתמיד. אבל אין לי עם מי לחלוק את כאבי. משפחתי לעולם לא יכולה לדעת, ולחבריי מה אומר, הרי מילים כבר אין בפי, מקודם עוד היו, עכשיו כבר אין. והאישה עסוקה ומי אני בעצם שיטרידה, יש לה חיים משלה.

אבל מסתבר שגם אני צריך חיבוק, גם אני צריך נשיקה. אכזר הוא הגורל ומר, לא אוכל ללכת להלוויה,
לא אוכל לנחם את אישתו, ולא אוכל לגדל את ילדיו, אני חסר אמצעים, אני זועם, האירוניה שאין לי אפילו למי לספר. עליי להסתיר כתמיד את השכול. איבדתי את תחושת הרעב, גם לישון כניראה לא אוכל.

אני אוהב אותך חבר ואוהב אתך תמיד, ניצחת בסוף אני בוכה עכשיו וזה בגללך, לא הרגשתי ככה מאז ההלוויה האחרונה, הצלחת לשבור אותי חבר, רק אתה, אני אוהב אותך חבר ואוהב אותך תמיד, אתה אחי, אתה חברי, אתה ששברת לי את הלסת, אתה שלמדת לקטול איתי יחד, אתה שאיתך ביליתי ללא הפסקה, אתה שמאז שטסת לא יכולתי לראותך, אתה שלא הספקתי להגיד לך את שרציתי, שלא הספקתי לחבק אותך פעם אחת אחרונה.

מי היה מאמין חבר, אני היחיד ששרד מאותה תקופה.
למה לא הרגו אותי במקומך ? לך יש משפחה !