יומנו של רוצח

לעיתים נראה כי לגורל ישנה דרך להוכיח לי פעם אחרי פעם שתחת קרניה של השמש הקופחת לכל ייצור חי ישנו תפקיד בסדר האירועים ואין מנוס מפני כל אשר נעשה כי הדין תמיד מגיע והדרך לא סלולה היא.
הפוסט הנוכחי ייכתב בשפתם של בני הבליעל, אין לי לא יכולת ולא רצון להשקיע בכתיבה ספרותית כאשר נשמתי מעונה.
היא הגיעה לארץ בשישי בצהריים, קיבלתי שיחה במהלך הקורס, היא ביקשה ממני להגיע לאסוף אותה. זרקתי הכל ורצתי לעבר המעלית, הבחורה החמודה שיושבת ליידי רצה אחרי עם המעיל והתיק שלי.
דהרתי כמו מטורף והגעתי לנקודת המפגש, יצאתי מהאוטו, פניתי אלייה, שיערה הזהוב, פניה המדהימות, עינייה הירוקות מלאות האדום שצפו בי בתקווה, ליטפתי את פנייה, לא אמרתי לה מילה, פתחתי לה את הדלת ועזרתי לה להיכנס פנימה.
לא אמרנו כלום כל הדרך, לא היה צורך. היא דמעה וכל אשר רציתי היה שלא תעזוב לעולם. התזמון שלה לא יכל להיות גרוע יותר אבל ניצלנו את המיטב ממנו. הגענו לאירוע המשפחתי וכולם היו מסוחררים מאיתנו, רקדנו וצחקנו כל חבריי התקשרו וחלקם אף הגיעו, היא התקבלה בזרועות חמות ואוהבות ואף החזירה לי את החיוך שמזה זמן רב קיווה לצאת החוצה.
נסענו למלון. השכרתי חדר ללילה, ואמרתי לה את אותם שלושה דברים שחשק ליבי במשך שנה לומר:
אני לא מאשים אותך, אני מאשים את עצמי.
אני לא שונא אותך ולא שנאתי מעולם, תמיד יהיה לך מקום בליבי יקירה.
לא היית צריכה לברוח, מה שקרה איננו מביש אף אחד ומעולם לא רציתי להרתחק ממך, זה היה נורא מכל.
לא רבים יודעים ומכירים את הכאב שבאובדן צאצא, אין אנוכי מאחל זאת אפילו לאויביי, אבל לאותם זוגות שחלקו את אותו כאב ישנו קשר מיוחד, קשר שלא יכול להישבר לעולם.
היא הייתה במערומיה כאשר שמעה את דבריי, גם אני הייתי במערומיי, היא בכתה בזרועותיי במשך שעות, שתקתי ונתתי לה את אהבתי. היא נרדמה לקראת בוקר.
בכיתי שלושה פעמים בחיי ככל שזכור לי, כאשר מתה האישה שגידלה אותי, כאשר נפטר האדם הקרוב אליי ביותר בעולם וביום שישי בלילה.
מעולם לא נתנו לי לבכות, אין זה נחשב לזכרי או חוקי בקהילה בה אני חיי ולכן באותו לילה חשתי אשמה מרובה.
לא היו לי דמעות כאשר בני מת וגם לא חיוכים למשך זמן רב. שתקתי לגבי מה שקרה במשך שנה וקצת.
כאשר אותה אישה שגידלה אותי מתה אבי אמר לי עת שנשאו את גופתה אל הקבר כי עליי להיות חזק ואין זה מקומי להראות חולשה.
כאשר האדם הקרוב אליי ביותר על פני תבל מת אישתו טענה כי אין לי זכות לדמוע, שכן הכל קרה באשמתי, אין ידעה היא את האמת.
האשמה שחשתי באותו לילה על רצוני לדמוע הייתה גדולה מנשוא, הרי לא יכלתי להראות לאותה אישה שעמה נשאתי את כאב האובדן את חולשתי, היא הייתה צריכה להישען על חוזקי. רק כאשר נרדמה כיסיתי אותה וזנחתי אותה על מנת לדמוע, לא יכלתי יותר להחזיק את הכאב, אבל עזבתי אותה, את אותה אחת שחלקה איתי את אובדנו של בני בכורי על מנת לעשות זאת. זאת הייתה חולשתי שגרמה לי לזנוח אותה למשך דקות מספר, התביישתי בעצמי על כך, כגבר וכאדם. חזרתי לאחר מכן למיטה. חיבקתי אותה עד אשר התעוררה והגשתי לה אוכל. התבוננתי בה כאשר אכלה, ראשי היה במקום אחר, הוא היה בזמן אחר, הוא היה במציאות אחרת, הוא היה בגינה ירוקה וגדר לבנה וילד שרץ על פני דשא ואמא שרצה אחריו וצוחקת...
ילדתי עזבה אותי כי חינכתי אותה להיות כמוני. הייתי בן אדם שונה אז ! לבני מעולם לא ניתנה ההזדמנות להחליט החלטות. אני מאשים את עצמי ותמיד האשמתי חטאיי מכים בי ללא הרף. הסבל שגרמתי חזר אליי חזק בהרבה.
ניסיתי אתמול להוציא את הכאב ע"י הוללות, המסכה נשברה מהר מידיי והזמן עמד מלכת.

אני אנושי כעת ככל בני האדם. מרגיש, חושב ופגום. חזרתי למעגל החיים.

שנה עברה ונראה כי חיי הגיעו למקום אותו לא הכרתי מעולם. למדתי לשלוט בשדים שלי, המפלצת שוקטת כעת, מחכה בצללים.
אני חופשי ! חופשי לעשות את כל אשר חפצתי, להשלים את אותן שנים אבודות של כאב ואובדן,לחוות את אותה ילדות שמעולם לא חוויותי.
אינני רואה את האור עדיין, אך גם לא את החושך. נראה כאילו הזמן עומד מלכת, ואני בעולמם של הבורגנים. עד כה לא הצלחתי להתמזג איתם, אין ביכולתי שלא לחוש כתייר אשר מקווה כי לעולם לא יחזור שוב לגיהנום.
הספקתי לבסס את מעמדי ואת כוחי אך לעולם לא הפסקתי לחשוש שכן כמעט ונגמרו הבריות אשר יודעת את סיפורי האמיתי. רובם לא שרדו וחלקם נעלמו, כאילו האדמה מחתה את זכרם, נראה כי אני האחרון במקום שכוח אל זה. הם רודפים אותי בחלומותיי ופחדי הוא לשכוח אותם.
הלילות שלי מלאים כעת בשינה, לעיתים רחוקות הסיוטים מגיעים. ומצבי הבריאותי השתפר פלאים. ניתן לומר כי נפשי התחילה את
תהליך החלמתה, בלב מלא אני מאמין כעת שהדבר ייתכן. במשך רוב הזמן אני עוסק בשגרת הבורגנות אך לעיתים קרובות אני מוחל על חטאי העבר ע"י עזרה לאותן נשמות טועות שנקלות בדרכי.
המעגל חזר לראשיתו, בידיוק כפי שהבטחת סנסיי, ההזדמנות ניתנה, לקחתי בלי לחשוב פעמיים.

מעולם לא שכחתי אותך חבר, נקמתי את מותך וזיכרונך הוא חלק ממני. קיימתי את אשר הבטחתי -
אני נוהג לבקר אותם כל ארבעה ירחים, אעשה כך עד יום מותי !

שמעתי משפט חכם פעם, אדם אותו אני מכיר טען כי אנחנו בעצם הסכום של האנשים אותם הכרנו ביימי חיינו.
אני קיבלתי חינוך טוב, ככל ילד סובייטי חונכתי על ערכים של נאמנות עליונה לחברים ולמשפחה. מעט מאוד אנשים בחיי אני מכנה חברים, אלו הם חברים אמיתיים, אנשים שאני יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות וידיים קשורות.
זה ניראה לא הוגן להחליט מי חשוב יותר, זה ניראה לא הוגן לומר שאוהב אנוכי אחד יותר מהשני.
אך מה עם עברנו מצבים של חיים ומוות, מה עם חיינו ביחד תקופה ארוכה, מה עם ידענו שלכת ושכול ואביב ואושר, מה עם ראינו יחד את העולם האם ניתנת לי הזכות להחליט ? או שמא אין זה חשוב, הרי ההגדרה עצמה אומרת הכל, ואני הסנדק של ילדו, ואני אוהב אותו עד אשר אלך לקבר.

אני כותב דברים אלו בלחץ, הילדים צורחים, המשפחה לא נותנת פרטיות, אני אאלץ לסיים בקרוב וכתיבתי תיהיה גרועה כתמיד. אבל אין לי עם מי לחלוק את כאבי. משפחתי לעולם לא יכולה לדעת, ולחבריי מה אומר, הרי מילים כבר אין בפי, מקודם עוד היו, עכשיו כבר אין. והאישה עסוקה ומי אני בעצם שיטרידה, יש לה חיים משלה.

אבל מסתבר שגם אני צריך חיבוק, גם אני צריך נשיקה. אכזר הוא הגורל ומר, לא אוכל ללכת להלוויה,
לא אוכל לנחם את אישתו, ולא אוכל לגדל את ילדיו, אני חסר אמצעים, אני זועם, האירוניה שאין לי אפילו למי לספר. עליי להסתיר כתמיד את השכול. איבדתי את תחושת הרעב, גם לישון כניראה לא אוכל.

אני אוהב אותך חבר ואוהב אתך תמיד, ניצחת בסוף אני בוכה עכשיו וזה בגללך, לא הרגשתי ככה מאז ההלוויה האחרונה, הצלחת לשבור אותי חבר, רק אתה, אני אוהב אותך חבר ואוהב אותך תמיד, אתה אחי, אתה חברי, אתה ששברת לי את הלסת, אתה שלמדת לקטול איתי יחד, אתה שאיתך ביליתי ללא הפסקה, אתה שמאז שטסת לא יכולתי לראותך, אתה שלא הספקתי להגיד לך את שרציתי, שלא הספקתי לחבק אותך פעם אחת אחרונה.

מי היה מאמין חבר, אני היחיד ששרד מאותה תקופה.
למה לא הרגו אותי במקומך ? לך יש משפחה !

שלוש שנים הסתתרתי. נתתי לסביבה שלי להכתיב לי מה בסדר ומה לא ונתתי לעינוי המתמשך להעסיק אותי אין קץ. ידיי מגואלות בדם, לכן לא יכול לישון אנוכי ככל האדם, נשמתי כואבת, להרגיש היא הפסיקה מזמן !
העינוי הסתיים, וההפצצות התחילו, נאלצתי לעבור לגור אצל אחותי ולהתחיל לעבוד וכך עשיתי. אני עקרת בית כרגע במשרה מלאה. לא היה לי חופש, חופש לו אני זקוק נואשות, חופש שיימנע ממני לעשות את המעשה הנורא מכל. חופש שייתן לי למצוא את עצמי מחדש, חופש שייראה לי את הדרך אל האור. חופש שישחרר אותי מהשדים שרודפים אותי.
אבל לרשעים אין מנוח ואנוכי מפלצת שיודעת להסתיר את עצמה היטב, יודעת לחייך, יודעת להפגין שמחה, ולעולם איננה מראה כי היא מתה מבפנים, כי לא נשאר שם כלום חוץ מהרצון לגאול את עצמה מייסוריה. האירוניה שאפילו חבריה הטובים לא יודעים על כך, ומשפחתה לעולם לא תנחש... פחדה היחיד של מפלצת זו הוא האבדון והוא זה שמונע ממנה לעשות כרצונה.

לפניי שבועיים העזתי ! הכרתי מישהי, מישהי מכאן מישהי מהכלוב. היא קראה לעצמה מלאונת יפה, מעט היא ידעה שאיננה מלאה כלל, אך יפה להחריד. נפגשנו, היה מה שהיה וטוב שהיה. היא כתבה הכל בבלוג וכתיבתי לא זורמת ולא יפה ככתיבתה ולכן לא אתאר אנוכי את שקרה. אתמול הלכנו למסיבה. האכזבה הגדולה... חשבתי שאני אחזור לדנג'ן, למקום שנתן לי להרגיש כאילו אני בבית. במקום זה הגעתי למסיבת ריקודים עם סשנים צדדיים שלטעמי ערוכים באופן גרוע ביותר.
רקדתי עם מספר נשים ונתתי לאישה שלי לרקוד עם אישה אחרת, הכל היה בסדר עד שהתנשקו ואז, המפלצת חזרה. היה לי התקף זעם נוראי, ישבתי על הספה וכדי לא לאבד עשתונותיי עצרתי את עצמי, זה עלה לי בלא מעט בריאות אך הצלחתי בסופו של עניין לעצור את עצמי האמיתי מלהשתלט עליי. ביקשתי מהאישה לעזוב, אך היא החליטה שהיא רוצה להישאר עוד, אינני מאשים אותה שכן היא לא ראתה את מצבי, לא הרשיתי לעצמי להפחידה. עזבנו כעבור זמן קצר לאחר מכן והגענו לעיר מגורינו. הלכנו לאכול ארוחת בוקר בארומה, ובסוף הגענו לשירותים. כבר היינו שם אבל הפעם זה היה שונה, גבולות נחצו ומחסומים נפרצו. היה שם רגש, הרבה ולא סתם, הייתה שם אינטימיות, ארוטיקה ואפילו אעיז ואומר שטיפה אהבה. ואז לקראת הדרך חזרה, כמו סכין בלב, מאוד חדה, זה הגיע - רגע הפרידה עליו החלטנו שנינו יחדיו. סירבתי למשאלתו של כל גבר, לקבל נשלטת צעירה, ללא שום התחייבות מצידי או מצידה, להמשיך לזרום, בלי גבולות ובלי מטרה.
אבל אין היא יודעת, וכמובן שלא באשמתה, שאני בן 21 אבל אני זקן נורא, כאילו החיים חלפו מולי, כאילו הכל כבר נגמר והמחר אינו מחר.
הפרידה כאבה זה היה כאב נורא. כמו סכין בלב ולמרות הכל לא הראיתי ולו שמץ של חרטה, טיפש אני, הרי גם למפלצות מותר לפעמים במשך היום, אפילו בסתר, להישבר טיפה. הנקודה בכל הסיפור הזה היא שהאישה גרמה לי להרגיש, היא העירה את המפלצת לתחייה ואת האבן הפכה למתכת חלודה.
ובעצמי איני יודע, האם זה טוב או שמא רע ?