יומנו של רוצח

לעיתים נראה כי לגורל ישנה דרך להוכיח לי פעם אחרי פעם שתחת קרניה של השמש הקופחת לכל ייצור חי ישנו תפקיד בסדר האירועים ואין מנוס מפני כל אשר נעשה כי הדין תמיד מגיע והדרך לא סלולה היא.
הפוסט הנוכחי ייכתב בשפתם של בני הבליעל, אין לי לא יכולת ולא רצון להשקיע בכתיבה ספרותית כאשר נשמתי מעונה.
היא הגיעה לארץ בשישי בצהריים, קיבלתי שיחה במהלך הקורס, היא ביקשה ממני להגיע לאסוף אותה. זרקתי הכל ורצתי לעבר המעלית, הבחורה החמודה שיושבת ליידי רצה אחרי עם המעיל והתיק שלי.
דהרתי כמו מטורף והגעתי לנקודת המפגש, יצאתי מהאוטו, פניתי אלייה, שיערה הזהוב, פניה המדהימות, עינייה הירוקות מלאות האדום שצפו בי בתקווה, ליטפתי את פנייה, לא אמרתי לה מילה, פתחתי לה את הדלת ועזרתי לה להיכנס פנימה.
לא אמרנו כלום כל הדרך, לא היה צורך. היא דמעה וכל אשר רציתי היה שלא תעזוב לעולם. התזמון שלה לא יכל להיות גרוע יותר אבל ניצלנו את המיטב ממנו. הגענו לאירוע המשפחתי וכולם היו מסוחררים מאיתנו, רקדנו וצחקנו כל חבריי התקשרו וחלקם אף הגיעו, היא התקבלה בזרועות חמות ואוהבות ואף החזירה לי את החיוך שמזה זמן רב קיווה לצאת החוצה.
נסענו למלון. השכרתי חדר ללילה, ואמרתי לה את אותם שלושה דברים שחשק ליבי במשך שנה לומר:
אני לא מאשים אותך, אני מאשים את עצמי.
אני לא שונא אותך ולא שנאתי מעולם, תמיד יהיה לך מקום בליבי יקירה.
לא היית צריכה לברוח, מה שקרה איננו מביש אף אחד ומעולם לא רציתי להרתחק ממך, זה היה נורא מכל.
לא רבים יודעים ומכירים את הכאב שבאובדן צאצא, אין אנוכי מאחל זאת אפילו לאויביי, אבל לאותם זוגות שחלקו את אותו כאב ישנו קשר מיוחד, קשר שלא יכול להישבר לעולם.
היא הייתה במערומיה כאשר שמעה את דבריי, גם אני הייתי במערומיי, היא בכתה בזרועותיי במשך שעות, שתקתי ונתתי לה את אהבתי. היא נרדמה לקראת בוקר.
בכיתי שלושה פעמים בחיי ככל שזכור לי, כאשר מתה האישה שגידלה אותי, כאשר נפטר האדם הקרוב אליי ביותר בעולם וביום שישי בלילה.
מעולם לא נתנו לי לבכות, אין זה נחשב לזכרי או חוקי בקהילה בה אני חיי ולכן באותו לילה חשתי אשמה מרובה.
לא היו לי דמעות כאשר בני מת וגם לא חיוכים למשך זמן רב. שתקתי לגבי מה שקרה במשך שנה וקצת.
כאשר אותה אישה שגידלה אותי מתה אבי אמר לי עת שנשאו את גופתה אל הקבר כי עליי להיות חזק ואין זה מקומי להראות חולשה.
כאשר האדם הקרוב אליי ביותר על פני תבל מת אישתו טענה כי אין לי זכות לדמוע, שכן הכל קרה באשמתי, אין ידעה היא את האמת.
האשמה שחשתי באותו לילה על רצוני לדמוע הייתה גדולה מנשוא, הרי לא יכלתי להראות לאותה אישה שעמה נשאתי את כאב האובדן את חולשתי, היא הייתה צריכה להישען על חוזקי. רק כאשר נרדמה כיסיתי אותה וזנחתי אותה על מנת לדמוע, לא יכלתי יותר להחזיק את הכאב, אבל עזבתי אותה, את אותה אחת שחלקה איתי את אובדנו של בני בכורי על מנת לעשות זאת. זאת הייתה חולשתי שגרמה לי לזנוח אותה למשך דקות מספר, התביישתי בעצמי על כך, כגבר וכאדם. חזרתי לאחר מכן למיטה. חיבקתי אותה עד אשר התעוררה והגשתי לה אוכל. התבוננתי בה כאשר אכלה, ראשי היה במקום אחר, הוא היה בזמן אחר, הוא היה במציאות אחרת, הוא היה בגינה ירוקה וגדר לבנה וילד שרץ על פני דשא ואמא שרצה אחריו וצוחקת...
ילדתי עזבה אותי כי חינכתי אותה להיות כמוני. הייתי בן אדם שונה אז ! לבני מעולם לא ניתנה ההזדמנות להחליט החלטות. אני מאשים את עצמי ותמיד האשמתי חטאיי מכים בי ללא הרף. הסבל שגרמתי חזר אליי חזק בהרבה.
ניסיתי אתמול להוציא את הכאב ע"י הוללות, המסכה נשברה מהר מידיי והזמן עמד מלכת.

אני אנושי כעת ככל בני האדם. מרגיש, חושב ופגום. חזרתי למעגל החיים.