בגן רחב, בין ערפל לשמש נוצצת,
נבטו שלושה ניצנים, כל אחת בצל מתנוצצת.
האור זכה למים, אך פחד מטיפות נופלות,
החצי זכה מעט, חיבק חלום קטן של טיפות נעות,
והצל נשכח מרשימות, יבש אך שורשיו עומדים,
כמו סלעים סודיים, עמוקים, חזקים, נאמנים.
פקידים מדדו עלים, חישבו כל טיפה,
“לראשון טיפול מלא, לשני מעט, לשלישי תסתדר בכטיפה.”
אך בלב הניצנים נבעה אמת קטנה,
הכאב דומה, הצמא מחבר, והכוח גלום בשלושה יחדיו, נצחית נשמרת נשמה.
בערבים, כשהשרים נסגרו בחלונות זהב,
שלושת השורשים לחשו בלחישות, חרישית וניטעת:
“אולי אנחנו פרח אחד, פוצלנו לשלושה,
רק כדי שיתאים לטפסים, לנהלים, למסמך בלי נשמה.”
יום אחד נסתמו כל הצינורות,
“תקלה זמנית,” נאמר, אך המים נעלמו לעד,
הצמחים חיפשו לחות בין האבנים העתיקות,
מצאו טיפות קטנות, לא תקניות – די לנשום, להחזיק חיים, לחלום רחוק ומתוק.
הפקידים חזרו בבוקר עם דוחות ומצלמות,
“הגן במצב יציב!” קראו, בגאווה מלאות סמכותיות.
אך הניצנים, בלחישות חרישיות של עלים ושורשים,
הרגישו צמא עמוק יותר מהיובש החיצוני,
צמא להכיר, להקשיב, להיזכר, להישאר נחשבים,
לצמוח, לנשום, ולא להיות שוב נרמסים.
בלילה, כששקט כיסה את כל המערכת כולה,
שלושת הניצנים שלחו שורשיהם יחד, עמוק לאדמה,
וניצוץ קטן צמח במרכז הגן, פרח נסתר ונסוג,
לא נרשם בטפסים, לא הופיע בדוחות,
אך ידע כל סודיהם של שלושת הניצנים,
את כל הצמאות, התקוות והכאב הנסתר בנפש.
והוא לחש ברוח חלשה, מנגינה עתיקה וברורה:
“לא חסרים מים. חסרים לבבות,
לכל ניצן יש אור, גם אם נסתרים מעיניים צמאות.”