יש מי שמקיפים את עצמם בקולות, בחיוכים, באהבות –
אך בלילות, כשהעולם נרדם, גם הם חוזרים להיות שקט.
יש מי כי בידיהם הכול: בתים, מילים, הצלחות
אבל בפנים, כלום לא נוגע. שום דבר לא נשמע.
יש יפים שמהלכים בעולם כפסלים,
מושלמים למראה, ריקים בתחושה.
יש חזקים שמחזיקים הכול חוץ מעצמם.
לבם עייף, נשימתם דקה.
יש נוצצים מאור המסך,
אך בין תמונה לתמונה מתפזרים להם החיים.
יש כאלה שאיבדו את העולם,
נשארו רק עם השקט שאחרי.
ויש כאלה, מעטים,
מספיק להם שבר אור על מים עכורים,
חצי כוס, נשימה אחת של שלווה.
כי בסוף
לא העושר, לא היופי, לא הכוח.
רק היכולת למצוא יופי גם במה שנשבר.
תסמונת פוסט טראומה מורכבת זה דבר אמיתי ושקוף עד כאב.
יש אנשים שלא נרצחו באופן פיזי בקרבות החיים או בשדה הקרב הם הופכים לזומבי אלים ומנותק עד שמישהו יושיט יד וידליק את האור.
בישראל המדינה נותנת לזומבים להסתובב חופשי ולהדביק את כולנו בחושך אל תעמדו מהצד.