מדף הצעצועים

אני כבר לא יודעת איך לאכול אותך,לפעמים אני פשוט לא מבינה.
לפעמים אני בטוחה שאתה כמוני,מאוהב.
לפעמים נדמה לי שאתה משחק,בי.
כשאתה איתי,הכל רגוע,הכל נראה הגיוני כשאתה מחבק אותי,מנשק אותי.
אז למה אחרי שאתה הולך אני מפחדת שלא תחזור?
כל פעם מחדש,כשאתה אומר:"הגיע הזמן שאלך הבייתה",אני מנסה לשחק אותה רגועה,אבל בפנים אני מתהפכת,"בבקשה,אל תלך" צועקת בלחש,אולי הפעם תשמע?

כשהייתי לבד,הייתי חזקה כמו סלע.אטומה,דבר לא נגע בי,בודדה ללא נפגעים בנפש.
כשפתחתי לך את הדלת של הבית והכנסתי אותך לחיים שלי,אוטומטית עשיתי את עצמי פגיעה יותר.
לא רגילה לכל הרגשות שמציפות אותי,שלא תטעה,אני מחבקת אותן באהבה ומקווה שלעולם לא יעלמו.
אבל לא יודעת להתמודד איתן,הן כמו תופעת לוואי לא מוכרת של תרופה.

קנאה,פחד מנטישה,אהבה חד סיטרית.

החלטתי היום משהו.נכון שיש לנו תקשורת מספיק פתוחה לדבר על הכל ובהבנה.
יש דברים שלפעמים אני בעצמי בהלם מהם,ואני חוששת איך יראו בעינייך אם אדבר עליהם.
אז החלטתי לכתוב,בעיקר בשביל עצמי,להתמודד עם התופעות לוואי.
אולי מכאן השדים לא יראו נורא כל כך....