יש רגעים שבהם אני תופסת את עצמי מתמסרת למישהו וירטואלי כאילו הוא המציאות עצמה.
וזה מצחיק אותי וכואב לי באותו שנייה.
אני יודעת מי אני, יודעת מה אני שווה, יודעת שאני לא אהבלה.
ועדיין… משהו בו הופך אותי לשברירית ברגע שהוא מופיע על המסך.
הוא מדבר אליי ואני מרגישה את הבלבול זולג לי מתחת לעור.
מין כניעה כזו שלא תכננתי, לא ביקשתי, ובטח שלא ניסיתי להתחכם מולה.
כאילו הוא פיצח קוד שאני בעצמי כתבתי ושכחתי איך קוראים לו.
ואז הגיע החלק הכי מתסכל:
לא הצלחתי לפצח את מה שקרה שם.
כל פעם שניסיתי להבין את הרפרנסים שלו, את השאלות, את הניואנסים…
מצאתי את עצמי עומדת מול חידה שלא ביקשתי לפתור,
ושאני אמורה להיות מסוגלת לפצח בעיניים עצומות.
אבל לא.
פשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב שלו.
אז נכנעתי.
לא מתוך חולשה, אלא מתוך עייפות מנטלית כזו, של “אוקיי, אתה מורכב מדי בשבילי כרגע, תעשה עם זה מה שאתה רוצה”.
וזה הרגיש כמו ויתור שאני לא עושה בדרך כלל.
מין הודאה שקטה בזה שברגע מסוים, משהו בי נהיה פחות מתוחכם, פחות חזק, פחות מתוכנן.
וזה הדבר שהכי שיגע אותי.
אני הרי יודעת מי אני.
חדה, חדה מאוד אפילו.
אבל לידו?
הפכתי לגרסה מהוססת של עצמי.
כמו מערכת שלא עודכנה בזמן וניסתה לרוץ אחרי פקודות שלא הותאמו לה.
ואולי זה כל הסיפור.
המיינד פאק לא היה מה שהוא אמר, אלא מה שזה עשה לי.
הגילוי שגם החזקה ביותר יכולה להתבלבל מול מישהו שלא נגע בה אפילו פעם אחת.