יש את המשחק הזה שאנחנו משחקים. לא משחק תפקידים, לא סשן מתוכנן. אלא המשחק של "כמה". כמה אני באמת מוכנה לקלף מעליי?
זה מתחיל הכי קליל.
מילים, רמזים, תמונה מטושטשת.
אבל בפנים? בפנים יש בי רעב כזה, כמעט חייתי, להרגיש הכל. להתאהב, להתרסק, להישרף מתשוקה כזאת שלא רואה ממטר, שלא עוצרת באדום.
כזו שגורמת לנשימה להיתקע ולגוף לרעוד עוד לפני שהיד שלו בכלל נגעה במקלדת.
אבל באותה נשימה... אלוהים, כמה שזה מפחיד. כי להיות חשופה ככה? זה לא להוריד בגדים. זה להוריד את העור. זה לתת למישהו את הכוח לרסק אותך, ולקוות שהוא יבחר רק לשחק.
אז אני מנסה לעשות הפרדה. משכנעת את עצמי שאני יכולה להיות "נטולת רגשות". שאני פה רק בשביל הקיק, בשביל החוויות, בשביל להרגיש חיה. כמו אספנית של רגעים קיצוניים, אבל עם לב ממתכת. רוצה לבלוע את העולם, אבל בלי שהעולם יבלע אותי בחזרה.
למה? כי כשהמסך כבה, יש מציאות. כי בבית מחכה לי עולם שלם שבניתי. משפחה שאני אוהבת, באמת אוהבת. וזה הקונפליקט שאי אפשר באמת לפתור. איך אפשר לרצות להתמסר בטירוף, לאבד שליטה, להרגיש את הלב דופק עד שהוא מכאיב, כשאת יודעת שאת חייבת להישאר בשליטה מלאה כדי לשמור על מה שיש לך שם בחוץ?
אז אני הולכת על החבל הדק הזה. רוצה את הסערה, אבל פוחדת להירטב. רוצה שהוא ייכנס לי לורידים, אבל משאירה את הדלת של הלב על סוגר ביטחון. וזה המאבק הכי גדול שלי מול עצמי – הרצון להיות הכל, והפחד להישאר בלי כלום אם יום אחד הקירות האלו יקרסו.