יש לי סוד שמביך אותי יותר מכל פנטזיה שאי פעם חלמתי עליה. יותר מהרגעים שבהם הסכמתי לאבד שליטה, יותר מההיבריס של להחליט על מישהו אחר, יותר מהפעמים שהראש שלי הפסיק לעבוד ופשוט נכנעתי למה שהרגשתי.
הסוד הוא הפחד שאני בעצם... משעממת.
ונילה.
בז'.
רגילה להחריד.
יש רגעים, בדרך כלל אחרי שהאדרנלין יורד והצ'אט נרגע, שאני מרגישה כמו שחקנית בהצגה שלא נגמרת.
כאילו ה"אני" הזה, הפרוע, חסר הגבולות – הוא בכלל לא אני. הוא חליפת מגן. איפור כבד שנועד להסתיר אישיות אפורה, יומיומית, של אישה שבעצם רק מחפשת קצת תשומת לב.
הוא כותב לי, והוא מצפה לזיקוקים. הוא מצפה לטירוף, לתחכום, לטוויסט המעניין הבא.
ואני? אני נכנסת לדמות. מותחת את הגבולות של עצמי, ממציאה רעב שאני לא בטוחה שאני מרגישה באותו רגע, רק כדי לא לאכזב. רק כדי לא לראות את ההתלהבות שלו דועכת.
כי יש בי את המחשבה המבעיתה הזאת: שאם אני אקלף את הכל – את התחכום, את משחקי המילים, את הריקוד הזה שאנחנו רוקדים... מה יישאר שם? תישאר אישה עייפה, עם עבודה רגילה, דאגות רגילות, ורצון פשוט ומביך לחיבוק שקט וארוך.
וזה הפרדוקס. אני נכנסת לעולם הזה כדי להרגיש מיוחדת, כדי לברוח מהבינוניות. אבל ככל שאני צוללת עמוק יותר, אני מרגישה כמו מתחזה. כמו תיירת בארץ זרה, שמפחדת שמשטרת הגבולות תעצור אותה ותגלה שאין לה ויזה אמיתית.
אני שואלת את עצמי, אם הייתי באה אליו בלי הדרמה.
בלי החידות ובלי המתח.
סתם אני.
האם הוא היה נשאר? או שהוא היה מעביר ערוץ, כי המציאות שלי היא לא הסרט שהוא קנה אליו כרטיס?
אולי כל המשחק הזה הוא בסך הכל הדרך שלי לצעוק "תראו אותי", כי אני לא מאמינה שהלחש שלי מספיק חזק כדי להישמע בלעדיו.