במשך שנים, הגוף שלי היה מתורגל לתדר אחד.
כמו רדיו ישן שקבוע על אותה תחנה. תחנה טובה, אהובה, בטוחה.
ידעתי בדיוק איך היד תנחת, איפה הנשיקה תתחיל, ואיך זה ייגמר.
זה היה נוח. זה היה בית.
אבל אז הגיע הרגע הזה, שבו החלטתי לפתוח את הדלת.
ולא ידעתי כמה האוויר בחוץ יהיה דליל, וכמה זה יגרום לי להסתחרר.
כי פתאום, יש ריח אחר.
וזה הדבר הראשון שתופס אותי, עוד לפני המגע.
הריח הזה, שהוא לא "שלו", לא של הבית. ריח של גבר זר.
זה מפעיל אצלי במוח אזעקות ששתקו שנים.
מין דיסוננס כזה – הראש אומר "כן", אבל הגוף צועק "מי זה? זה לא המגע שאנחנו מכירות".
ואז מגיע העירום.
להתפשט מול מישהו שכבר מכיר כל צלקת וכל קפל בגוף שלי – זה קל. זה כמעט שקוף.
אבל לעמוד עירומה מול עיניים חדשות?
עיניים שסורקות אותי בפעם הראשונה, שלא יודעות איפה אני רגישה ואיפה אני חסרת ביטחון?
זה מרגיש כאילו קילפו לי את העור.
פתאום אני מודעת לכל תנועה. לכל נשימה. הבטן מוכנסת, הכתפיים דרוכות.
אני לא "אני" הנינוחה. אני דף חלק שמחכה שמישהו יכתוב עליו משהו חדש.
והמגע...
הידיים שלו זזות אחרת. הקצב שלו שונה.
הוא לא יודע את הקיצורי דרך, והוא לא מכיר את המפה.
ודווקא בגלל זה – כל נגיעה היא הפתעה.
כל ליטוף הוא כמו מכת חשמל קטנה, כי הגוף שלי לא יודע לצפות את מה שיבוא.
זה מפחיד אותי.
מפחיד אותי כמה מהר הגוף מגיב למשהו שהוא לא "הבית".
מפחיד אותי הגילוי הזה, שיש בי מקום לעוד תשוקה, לעוד ריחות, לעוד עולמות.
כאילו גיליתי חדר נסתר בתוך הבית של עצמי, שלא ידעתי שקיים, והוא מלא בזיקוקים.
אז אני עומדת שם, רועדת קצת, לא בטוחה אם לברוח חזרה למוכר או לצלול לתוך הזרות הזאת.
אבל ברגע שהוא נוגע, אני מבינה:
אני לא בוגדת בעבר שלי.
אני פשוט לומדת שפה חדשה.
אגב, אני מאחלת לכל מי שפותחת את דלתה גופה ונפשה, שעד מהרה האיש החדש יכיר ויאהב כל פינה בגופה כמו ש Jean Conflict מכיר ואוהב את עיר הולדתו. יש משהו חושני בגבר עם שפתיים יפות שיודע בדיוק איפה נמצאים כל הדברים הטובים.