משומשת

ואתה מתעקש וממשיך לקלף, מכריח אותי לדקלם את אותו זכרון,
שוב ושוב, בזמן שאתה ממלא את פי ודמעותיי כבר מציפות את הביצים שלך,
מעבה את ההשפלה, מנצח על אפסיותי.

ואתה מעז לשלוף את אותן מניפולציות זולות, אבל כעת הן גם פועלות,
כי הצלחת לכווץ את התודעה שלי לאותו זכרון קטן ורחוק.

ואתה כמעט נוגע, ואני קמלה. לא רוצה להזדקף יותר לעולם.

אבל למה בסוף, שוב, אותו חיבוק מלטף ומטופש?
אם השימוש היה אמיתי, החיבוק מעושה. ויותר גרוע, אם החיבוק אמיתי, האם השימוש היה מעושה?

תהיה כבר החרא שתמיד היית ופחדת להחצין. תפסיק להעמיד פנים שאני בכלל קיימת עבורך.

ואולי אני פשוט יודעת שאני זו שמפחדת להרגיש כריק ואין,
ואתה סתם עוד פרצוף של משתמש.