מחשבות

יש רגעים כאלה, שקטים מדי.
הטלפון לא מצלצל, השיחה האחרונה כבר מזמן נגמרה, והלב… הלב נשאר קצת פתוח, קצת מחכה.

זו לא תמיד בדידות רועשת.
לפעמים זה דווקא מגיע באמצע יום רגיל לגמרי בין קפה לעבודה, בין הודעות אקראיות. מחשבה קטנה שמחליקה פנימה,איך זה היה מרגיש אם מישהי היתה כאן באמת.

לא רק לדבר.
להיות.

יש כמיהה לנוכחות הזאת, למישהי שמכירה את השתיקות שלך, שלא נבהלת מהעומק, שיודעת להישאר גם כשלא קל או נוצץ. מישהי שלא רק מציתה התרגשות רגעית, אלא בונה משהו שיש לו משקל, שורש.

והכיסופים האלה הם לא חולשה.
הם עדות.

עדות ליכולת להרגיש, לרצות, להאמין שיש משהו מעבר לרגעים חולפים.
עדות לזה שהלב עוד חי, עוד מחפש חיבור שהוא אמיתי.

אולי זה לוקח זמן.
אולי הדרך מלאה באנשים שלא נשארים.

אבל בתוך כל זה הכיסופים עצמם הם כבר התחלה..