חקר

יש בי מסטורין שאי אפשר לפענח עד הסוף.
כמו השם שלי הערפל הוא עדין שמתפשט בשקט, מסתיר ומגלה בו זמנית.
לא כל דבר צריך הסבר, לא כל רגש צריך מילים 
יש יופי גם במה שלא ברור, במה שנשאר קצת רחוק.

הערפל שלי הוא לא בלבול, הוא עומק.
הוא השקט שבין המחשבות, המקום שבו אני באמת אני. 🌫️✨

משהו נע בתוך האובך. לא תנועה ברורה, אלא רמז כזה כמו נשימה שנמשכת מעט יותר מהרגיל רק במגעיל. האוויר סמיך ושקט, מרכך את הגבולות, משאיר את הדברים תלויים לרגע לפני שהם מקבלים צורה.

ובתוך הרכות הזו, מתעוררת תחושה כמעט נסתרת, כמו זרם אבק עדין שעובר מתחת לפני השטח. לא דורש תשובה, לא ממהר להתבהר אלא רק נוכח, מתפשט לאט בתוך הערפל, שלי. 

כי לפעמים, דווקא כשהכול עטוף באובך, יש משהו אחר שמתחיל לנוע.
 
 

קשה להשתחרר מפה 

גם אם במח הכל השתחרר מפה 

עדיין המקלדת מחזירה אותי לפה לכתוב 

יש איזה מקום בי שלא עונה לשאלות שאני שואלת.

שם נשארות דמויות ושאלות שכבר אין להן שם ואני לא יוצאת ממנו, רק לומדת איך להקשיב למה שלא מבקש אור. 

מילולית הוא ברור אבל השם הזה מרגיש לי נכון כי הוא משקף את המקום שבו אני נמצאת עכשיו : בין סקרנות לזהירות, בין כוח לרוך, בין ללמוד לבין להוביל לפעמים.

אני חוקרת עולם של דינמיקות ממקום של הקשבה, מודעות והתבוננות פנימית.

לא הכול חייב להיות מוגדר מיד, ולא הכול צריך להיות ברור לאחרים, וגם לי לא.

יש בי גם צד שמוביל, גם צד שמקשיב, וגם הרבה שאלות טובות באמצע.

VelvetMist בשבילי זה בדיוק זה, נוכחות שקטה, לא מתנצלת, ולומדת.

מצחיק איך שדווקא מתוך המחקר שלי גיליתי שהכלוב עצמו נהיה חלק מהמחקר.

מקום שאמור להיות רק פלטפורמה לBDSM הפך למעין מראה להתנהגות אנושית 

תגובות, שתיקות, הצטרפויות, ותחושת שייכות...

חודרים עמוק.. 

תבינו מה שתבינו... 

שבוע חדש 

מחדדת את הקשר עם עצמי - לפינוק קטן ולמחשבות.

מה שבוע חדש מבקש? פחות הצהרות, יותר תשומת לב. פחות רעש, יותר אמת. יותר פעולות אולי? 

מסקרן אותי איך אתם פותחים שבוע חדש כשאתם בתוך תהליך?

מה עוזר לכם להישאר מחוברים לעצמכם בזמן שהחקר נמשך? 

אני נמצאת בתהליך של חקר אישי סביב הנושא החדש הזה עבורי. זה לא משהו שאני ממהרת להגדיר או להבין עד הסוף, אלא יותר התבוננות איטית וסקרנית פנימה והחוצה. קריאה, מחשבה, ושאלות שעולות בדרך.

להיות בתחילת דרך מרגיש לפעמים לא ברור, ואולי אפילו קצת פגיע. יש הרבה מידע, הרבה קולות, ולא תמיד קל לדעת מה רלוונטי לי ומה פחות. אני לומדת לתת מקום לאי הוודאות, ולהבין שגם לא לדעת זה חלק לגיטימי מהתהליך.

כרגע אני בעיקר מקשיבה לעצמי: למה שמסקרן, למה שמרגיש נכון, ולמה שדורש עוד זמן. בלי לחץ, בלי ציפייה להגיע למסקנות מהירות. רק לאפשר לתהליך להיות.

אולי בהמשך הדברים יתבהרו. בינתיים, אני בוחרת להיות סבלנית כלפי עצמי, ולתת לחקר הזה להתקיים בקצב שלו. 

צריכות להתגשם או להשאר פנטזיה?