חקר

שתהיה שבת מלאה בשקט 

בטעינה של מצברים 

שנדע לקחת את הרגעים הקטנים של השקט של הסופש איתנו למהלך השבוע.. 

שלא יהיו ידיעות על דברים שאנחנע לא רוצים לשמוע עליהם.. (הותר לפרסומים או ילדים דוקרים)

ובעיקר שיהיה טוב.. 

**פוסט הקללה לסופש אחרי הפוסט האחרון**

^{מה זה חופש בשבילי??}

חופש זה להיות מי שאתה- בלי מסכות, בלי פחד.

ללכת בדרך שלך, גם אם היא שונה.

אין לזה מחיר, כי חופש שווה יותר מהכל.

וגם כשיש ערפל, ממשיכים ללכת עד שמתבהר.

מרגיש שלפעמים בעולם הBDSM יש תחושה שהגברים פה עושים מה שבא להם והנשים הן אלה שצריכות לחשוב פעמיים, להיזהר, לבדוק. זה מתסכל. זה לא אמור להיות משחק שבו צד אחד חופשי וצד שני כל הזמן על המשמר. ולא זה לא משנה אם מדובר בשולטים או נשלטים. 

ספויילר אלרט: אחריות, כבוד וגבולות הם לא “תפקיד של אישה” הם בסיס שכל אחד צריך להביא איתו. אם היכרויות אמורות להיות מקום אמיתי להכיר בו מישהו, זה מתחיל בזה ששני הצדדים מתנהגים כמו בני אדם, לא כמו שמישהו אחר אחראי על ההשלכות.

בקיצור גברברי הכלוב תעשו טובה ותתעוררו, לא הגיוני שכמות הבנות שנפגעות פה בכלוב היא גבוהה... 

**** אם יש פה אישה שלא חוותה שום דבר כזה מדהים מקווה שתתרבו.. 

חזרה שקטה לכל מה שתמיד היה שם. 

בזהירות.

שגרה שנפרסת לאט, בין רגעים קצת ריקים לבין רגעים קטנים שממלאים.
הימים דומים, אבל לא לגמרי.
יש בהם משהו בודד, כזה שלא מבקש תשומת לב, רק קיים.

ובין לבין, יש גם כיף. לא גדול, לא רועש, פשוט כזה שנכנס בשקט.

ומוסיקה, שמכוונת את מצב הרוח.

ועשייה שלא תמיד רואים מבחוץ.
בצעדים קטנים, טובים, שנאספים בלי הרבה מילים.
אולי זה מספיק, אולי זה בדיוק מה שצריך.
הכל קצת מעורפל, כמו תמיד.
אבל ממשיכים, בשגרה.. 

איזה ערב קשה, ומסתמן מחר יום קשה..

השירים מתנגנים והדמעות זולגות בלי הרף 

בתקווה רק שנהיה ראויים. 

בתקווה שהם לא נפלו סתם.

כותבת פה ותוהה האם זה בכלל ראוי שאני כותבת פה ביום שכזה... 

יהי זכרם ברוך. 😪😪

יש בי מסטורין שאי אפשר לפענח עד הסוף.
כמו השם שלי הערפל הוא עדין שמתפשט בשקט, מסתיר ומגלה בו זמנית.
לא כל דבר צריך הסבר, לא כל רגש צריך מילים 
יש יופי גם במה שלא ברור, במה שנשאר קצת רחוק.

הערפל שלי הוא לא בלבול, הוא עומק.
הוא השקט שבין המחשבות, המקום שבו אני באמת אני. 🌫️✨

משהו נע בתוך האובך. לא תנועה ברורה, אלא רמז כזה כמו נשימה שנמשכת מעט יותר מהרגיל רק במגעיל. האוויר סמיך ושקט, מרכך את הגבולות, משאיר את הדברים תלויים לרגע לפני שהם מקבלים צורה.

ובתוך הרכות הזו, מתעוררת תחושה כמעט נסתרת, כמו זרם אבק עדין שעובר מתחת לפני השטח. לא דורש תשובה, לא ממהר להתבהר אלא רק נוכח, מתפשט לאט בתוך הערפל, שלי. 

כי לפעמים, דווקא כשהכול עטוף באובך, יש משהו אחר שמתחיל לנוע.
 
 

קשה להשתחרר מפה 

גם אם במח הכל השתחרר מפה 

עדיין המקלדת מחזירה אותי לפה לכתוב 

יש איזה מקום בי שלא עונה לשאלות שאני שואלת.

שם נשארות דמויות ושאלות שכבר אין להן שם ואני לא יוצאת ממנו, רק לומדת איך להקשיב למה שלא מבקש אור. 

מילולית הוא ברור אבל השם הזה מרגיש לי נכון כי הוא משקף את המקום שבו אני נמצאת עכשיו : בין סקרנות לזהירות, בין כוח לרוך, בין ללמוד לבין להוביל לפעמים.

אני חוקרת עולם של דינמיקות ממקום של הקשבה, מודעות והתבוננות פנימית.

לא הכול חייב להיות מוגדר מיד, ולא הכול צריך להיות ברור לאחרים, וגם לי לא.

יש בי גם צד שמוביל, גם צד שמקשיב, וגם הרבה שאלות טובות באמצע.

VelvetMist בשבילי זה בדיוק זה, נוכחות שקטה, לא מתנצלת, ולומדת.