ומה אתם עושים, כשהכל כבר לא בסדר?
כשהמוח דועך, והכוח שוכך, והכאב מטפס ומתגבר?
מה אתם עושים כשכל מה שאי פעם חלמתם עליו לא מסוגל להתגשם?
כשהגוף לא עושה כלום, והלב על 200, וכל מה שנשאר הוא להתנשם?
מה אתם עושים כששואלים אתכם מה שלומכם?
האם מדי פעם אתם מרחיבים? כשהיום ממש גרוע ואתם צריכים טפיחה על שכמכם?
ומה הוא הקשה עבורכם? האם לסובבים אתכם יש כוח לשמוע עליו?
לרוב ההמון מסוגל לשמוע את מה שהסתגל אליו.
את הרע הנורמטיבי, את הצרות המוכרות.
האם הצרות שלכם מתאימות לאותן בורות?
או שמא הן מציפות אותן, והבאר עולה על גדותיה,
הייתכן והרע שלכם היאך בצורה אירונית פוגע, גם במי שלא סובל אותו בכלל?
רק בגלל שניסיתם לספר עליו?
אם כך, מה אתם עושים, כשמישהו רוצה לשמוע.
והוא באמת מתעניינת ובאמת משווע.
אבל אתם יודעים שהשיתוף ידרוש יותר מדי
ושהאוזן תשדר למוח: תברח! תברח!
אז אתם עונים: ״אני בסדר, תודה. ואתה?״
וזה לא ממורמר, זה פשוט שזור על לשון יבשה
זה חסר משמעות, או התגלמות כל המשמעות כולה.
כי הבסדר שלי לא דומה לבסדר שלך.
מה אתם עושים?
כדי להיות בסדר?