בעצם העובדה שאני כותבת כאן אני כנראה צועקת אל היקום שאני מסיימת את הקשר הזה.
וזה דבר ארור.
ההד הזה - שחוזר אליי ואומר שאני דורשת יותר מדי.
ואיך אפשר שלא לחשוב ככה, אני דורשת את ההורה שאף פעם לא היה לי - בלי בושה - כאילו זה נורמטיבי.
תמיד אמרו לי שאני יותר מדי, ושאני מציקה ודורשת הרבה אנרגיות ומאמץ, אבל זה די גנרי, כל ילד של הורה נרקיסיסט שמע את המילים האלו, מתנגנים ברקע.
מישהו החליט שמוח האדם לא מוציא את הדיסק אוטומטית והמנגינה ממשיכה להתנגן ברקע גם כשאתה רחוק מהבית.
אבל אני גדלתי ועצרתי את זה! אני הבנתי שאני לא דורשת הרבה. עד שהמציאות התהפכה עלי ועכשיו אני דורשת הרבה יותר מדי - ואין לי ברירה אחרת.
אני נמצאת במצב שבו הטוב במערכת יחסים מציעה, לא מתגבר על הטוב שמגיע עם הלבד - וזה לא שטוב לי לבד - זה פשוט שכשאני לבד, אני לא צריכה להסביר את הדופק שלי, ואת הסחרחורות. כשאני לבד, אני לא צריכה להחליט בין להיות נחמדה לבין לעצור את הכל כי הכל כאב ואני צריכה מנוחה.
איך אני אמורה להיות אישה טובה כשאני לא מסוגלת לעמוד ולבשל אם עשיתי פעולה בודדה כמה דקות לפני זה.
איך אני אמורה להיות אישה טובה אם כואב לי להיות על הברכיים, ואם הגוף שלי יחד עם המערכת האוטונומית דורשים לעצור הכל, גם אם אתה ממש חייב גמירה.
ועזוב את זה שהמערכת החיסונית שלי חלשה אז תצטרך להיות זהיר, ועזוב את זה שאם אני משקיעה בך את כל כולי אני מצפה שתדע לעצור כשאני אומרת לך איך אני מרגישה - אפילו אם אנחנו סתם בסופר בקנייה.
אני לא יכולה לצאת איתך אם אתה ילד
אני לא יכולה לצאת איתך בכלל
כי התחייבנו לעבוד על זה אבל לקחת אותי בקלות ראש כשאמרתי שאני סיטואציה קשוחה.
והשקעתי בך את כל האישה שבי, כדי שתוכל לקנות לי גוף חימום ולסגור פינה.
מהרגע שידעתי שיש כמה סוגים של שפות אהבה ידעתי שאסור לי להיות אם אדם ששלו זה נתינת מתנה.
לא כמו אמא, לא כמו אבא. לא שוב.
כי אם משתמשים במתנות ומחוות גרנדיוזיות כדי שיהיה תירוץ לדברים הקטנים, אז אני הדבר הקטן שנמצא בסכנה.
אני מפוזרת במילים שלי אבל הכל מרגיש די מסודר בראש
מה שקרה היה צריך לקרות
אני פה כי זה מחרמן אותי, ושום דבר וונילי לא.
וזהו.
זה הכל.