אני, עצמי ושאר יצורים הזויים.

הנפש של הילדה החולה סוערת, גועשת, נרעשת, זזה ורוטטת ללא מנוח וללא הפסק.
וכל אימת שמכירה במציאות בצורה ברורה, גם אם ערפילית אך מובנת לה, רעד מבשר שאולי תחליט לא להוציא ראשה מחוץ לחלון ולהישאר בטוחה בחלל הנמצא בעלטה חלקית וכבדה, אותו חלל שחקרה כבר פעמים רבות למדי ואף כי לא גילתה כל שביל ולא הזיזה כל אבן, למדה להכיר טוב מאוד וכך זה יציב ובטוח.
ובעוד שהילדה החולה מעשנת סיגריה שמעלה עשן שמעלה מחשבות על ביופסיה, המאוורר מאוורר את האוויר המקורר ממזגן שפועל יותר מידי זמן.