[size=75%]
מקבץ תאים שנועדו ליצר אורגניזם אנושי מלא, ריחפו להם בתוך בריכה מלאת מים עכורים ומלאי gou וחבלים דקיקים שבאים מכל מקום והולכים לכל מקום, שחור משחור אך זוהר כמו אורו של המלאך שנפל, באמצע כל החיים שעודם להתממש נח לו טבור שמשוליו עפו להם דקיקים כמו תחינת הרוח לאמה, צעיפים בכל הצבעים שקיימים בעולם וגם אלה שלעולם לא יראו בעולם האנוש, בשל מוגבלותו של המין.
צעיפי הצבע עופפו להם בינות קירות המשי הרוטטים רטט עדין, זוהרים להם כל אחד בצבעו, בתחינה חפה מכל צליל מוכר שמבקשת לצאת לחופשי, אך קירות של משי עדינים ורוטטים, לא יתרצו לעולם וישארו סגורים ומסוגרים כל עוד הצבע זוהר.
בין כל הקיום הזה עף לו גדול מכולם וזוהר יותר מכולם- מהמטה לאל המעלה, זוהר וחזק ואפוף ערפילי אור מתועב וטמא, חבלו של הטבור שלקח את תועבת האנוש של עוד כלבת אנוש ארורה, והעיף אותה אל מקבץ התאים הקטן והמרחף בתוך הבריכה.
חבל זוהר של טבור, משלח ממנו את כל צעיפי הצבע היפים באמת וצשלח אותם לאבדונם, שכן מרגע שדלפו מחוץ לשולי טבור, גורלם להשאר מאחור ולא להלקח עם מקבץ אל העולם האחר.
ולא סתם דלפו הם, אלא שחבלו הארור של טבור, רוטט את רטטו המתועב בהה באור האפל, הכנה עד שזה הוריד ראשו ופתח ידיו כמפתח ומרגע שסובב המפתח נדחפו צעיפי האמת והיופי, דינם לשכחה דרך שולי טבור אל בריכה, שם נראה היה שירחפו עד כיליונו של מקבץ.
אך לא לשכחה נצחית יפלו צעיפים שכן הצבע שלהם זוהר ואמיתי מידי.
לא ישכחו הם, שכן לכל בני הגזע האנושי יש צעיפים שרוטטים עמוק בתוך קיומם ואותם צעיפים לעד ירטטו וכל רטט מעביר צבע בכל פיזיולוגיית המקבץ שבו הם שרויים ומפעם לפעם מקבלים הצעיפים רשות מאדונם האמיתי ומעבירים כאחד רטט חזק למרעיד את שולי נפשו ונשמתו של המקבץ שלהם ומוריד את נפשו לברכיה בבכי תמרורים שכן הייאוש לידיעת האמת של חייו כה גדול שיכול להביא לכיליונו.
אבל האדון האמיתי כבול בידיו ורגליו וראשו. עיניו מכוסות, פיו סתום, כבולה נפשו וכבולה מחשבתו וכך נראה שאין עומד לו כוחו עד כדי שיוכל לתת דרור לרטט של כל צעיפיו היקרים, אלא רק פעם בפעם כששומריו לא שמים נפשם לכך, רק אז נותן הוא רגע של אמת לצעיף שמרחף לו אי שם ואז ייאוש נופל על איזשהו מקבץ, אבל אך לרגע קט וחולף בשנייה שכן אין כוחו של האדון להתנגד למדכאיו וכך שלאחר רגע שבא וחלף ממשיכים לצעוד כלא קרה דבר בני התעוב האנושיים כולם.
לעד ישאירו את האמת בתיבתה הנעולה ומוסתרת, לעד ישאירו את צעיפי האמת והצבע חשוכים כך שיוכלו לחשוב שאינם שם.
לעד לעד לעד.
אך ישנם כמה שמשוטטים כשצעיפיהם עפים על פנים ויד, נוגעים ומרחפים, מלטפים ואוהבים מביאים למקבצם שתעובו פחות משל
שאר בני מינו, רגעים של אמת ושלווה, צבעים זוהרים ורטט מורכב שכה הרבה בו, רק נגיעה מספיקה להתרוממות הרוח.
אותם בודדים שספק מהלכים ספק מרחפים עומדים למדכאיו של אדון האמת ומחכים ליום שבו הצבעים כולם יוצאו לחופשי.
בוא יבוא היום כך מקווים העטופים כולם, אך עד שיבוא מרחפים הם בעולמם העטוף והזוהר מרוחקים שמשות שלמות מאחיהם בני האנוש ומעת לעת מנסים הם כל אחד לפי עיניו ונפשו לגעת ולהרגיש את עולם האנוש האחר מהם ובה ברגע ביגעו קצות אצבעות רגליו של אחד העטופים בקרקע הבוכייה שלעולמם של בני האנוש, בה ברגע יעבור בכל בני האדם ששם רטט של אמת וצבע, שכאב וייאוש גדולים מנשוא טמונים בו ואז ירימו הם ראשם ויחזקו הגנות של בטון רקוב וכל שבהם מתועב וטמא ישליכו לעבר עטוף אחד בודד, שרק מילה של אמת בעיניו ואם לא תרצד נפשו של העטוף ותגווע מותרה אותו מתועב וטמא כמו שאר אחיו, ירחף הוא הלאה משם שרוי עד סוף כל הזמנים בתקוותו ובאורו ובצבעיו.[/size]
לפני 17 שנים. 24 באוקטובר 2006 בשעה 18:12