לראות את הקיים , לנבוע מהיש, להתמיד להתחדש .

הצפירה בת הדקה שבישרה הערב את תחילתו של יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל , והיום העצוב הנכון לנו מחר עד כניסתו של חג העצמאות ה-60 למדינתנו בשעות הערב,
מחזירה אותי לאותה מלחמה - מלחמת לבנון הראשונה.
סיימתי קורס מפקדי טנקים חודש אחד לפני פרוץ המלחמה- קורס אליו נשלחתי בזימון ישיר.
זוכר את אותו לילה קייצי חם ולוהט של חודש יוני עת הוקפצנו לצפון לקראת כניסה מהירה
לארץ ארזי הלבנון.
נשאבתי לאותה מלחמה בלי שום תירגולים בתור מפקד טנק שאמור להתאמן במסגרת
מחלקתית, פלוגתית, גדודית, וחטיבתית.
הוטלה עלי המשימה לתפקד על טנק מג"ח [ פטון] , ועל צוות הטנק שכלל גם נהג, תותחן
וטען קשר שמכניס את הפגזים ללוע התותח האימתני.
במהלך ימי המלחמה שהיו לאורך שעות היום, וחשכת הלילה- ספג הטנק שלי פגיעה אנושה
של ירי טילי נ"ט באותו קרב מפורסם שהתנהל בעמק הבכא [ הקרב בסולטן יעקב].
הקרב שממנו לא שבו עד היום 3 הנעדרים - זכריה באומל, יהודה כץ, וצביקה פלדמן.
מפגיעת 2 הטילים בטנק שלי יצאתי ללא פגע [ פה ושם שריטות , וחבלות].
הטנק שלי עלה באש- 2 אנשי צוות [ הנהג, והתותחן נפגעו קשה ] - הטען קשר נפצע קל
בעת קפיצתו המהירה מהטנק .
אחרי הפגיעה בטנק שלי- סירבתי להתפנות לאחור וצוותתי לפקד על טנק אחר שמפקדו
נפגע- המשכנו במלחמה עד הפסקת האש המדומה כביכול.
מי חשב אז באותה תקופה שנצא מלבנון רק לאחר 18 שנים ששילמנו עליהם במיטב בננו.
ומי חשב/ה שלאחר 6 שנים נשוב שוב לאותו חבל ארץ מדהים ביופיו, ובנופיו - כדי להילחם
שוב בכוחות הרשע המאיימים על עצם קיומנו כאן במשך 6 עשורים.
לסיום אני רוצה לסיים בנימה אופטימית ולאחל מכאן לכולנו - יום עצמאות שמח, ומהנה.