לתת

הלבד הזה באופן מפתיע עושה לי טוב

כל כך פחדתי להיות לבד בלי שולטת והנה זה דווקא מרגיש נהדר.

הייתי צריך את ההפסקה הזאת כדי לדייק מה אני רוצה. עכשיו אני יודע.

אני יושב בחדר הישיבות, קולי תקיף, ידיי על השולחן, כולם מקשיבים לי. אני מחליט, אני קובע, אני שולט. כל היום אני לובש את החליפה הזאת של מנהל דומיננטי, והיא יושבת עליי כמו שריון. אף אחד לא רואה את הסדקים.

אבל כשהשעון הגיע לשמונה בערב, כשהדלת של הדירה שלה נסגרת מאחוריי, אני מרגיש איך הכל מתחיל להתפורר. במובן הטוב ביותר.

אני פושט את הבגדים היקרים לאט, מקפל אותה בקפידה, כאילו אני מפשיט גם את כל האחריות. אני נכנס לחדר, רואה אותה יושבת על הכורסה, רגליים שלובות, מבט חודר. הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר עוד לפני שאמרתי מילה.

אני כורע.

הרצפה קרה על הברכיים שלי, אבל זה מרגיש נכון. אני מוריד את הראש, ידיים מאחורי הגב, עירום לגמרי. אני מרגיש את המבט שלה זוחל עליית על הכתפיים, על הגב, על כל מקום, וזה גורם לי לרעוד. לא מפחד. מהתרגשות.

כל היום אני נושא את המשקל של החלטות, של אנשים, של ציפיות. כאן אני מניח את הכל.

אני שומע את העקב שלה נוגע ברצפה כשהיא קמה, מרגיש אותו ננעץ קלות בחזה שלי. הגוף שלי מגיב מיד והזקפה בוגדת בי, מראה כמה אני רוצה את זה. אני לא מנסה להסתיר. אין טעם.

"תסתכל עליי," היא אומרת.

אני מרים את העיניים. אני רואה אותה, חזקה, שלווה, יפהפייה, ואני מרגיש איך משהו עמוק בתוכי נמס. כל השליטה שאני לובש ביום הולכת ומתאדה, מותירה אותי חשוף, פגיע, אבל כל כך חופשי.

אני לא צריך להיות חזק עכשיו. אני לא צריך להחליט. אני רק צריך להיות שלה.

והתחושה הזו של להרפות לגמרי, לתת לה להחזיק בכל החוטים, זו התחושה הכי נכונה שהכרתי בחיים.

אני שלה. והידיעה הזו ממלאת אותי בשקט עמוק יותר מכל ניצחון בעבודה.

תודה לך, על זה שאת מאפשרת לי להיות חלש, ובזה הופכת אותי לשלם.

סצנה שחוזרת אליי שוב ושוב, ואני רוצה לשתף אותה כי היא עושה לי פרפרים בבטן כל פעם מחדש…

אני כורע על הברכיים בחדר חשוך למחצה, אור נרות רך מאיר רק את קווי המתאר שלך. את נכנסת לאט, עקבים נוקשים על הרצפה, הקול הזה לבדו גורם לי לרעוד. את לא אומרת מילה בהתחלה, רק מסתובבת סביבי, אצבע אחת מלטפת קלות את הכתף שלי, יורדת לאט לכיוון הצווארון שעל צווארי. אני מרגיש את המבט שלך ששוקל אותי, בודק אם אני באמת מוכן להיות שלך הערב.

את לוחשת: "עיניים למטה." ואני מציית מיד. הלב דופק חזק, אבל אני שקט ומחכה.

את קושרת את ידיי מאחורי הגב בחבל משי רך אבל חזק, אי אפשר להשתחרר. אחר כך את מושכת קלות בשיער שלי, מרימה את הראש שלי רק כדי להביט בעיניים שלי רגע אחד ארוך, ואז דוחפת אותי קדימה בעדינות עד שאני מוטל על המיטה, פנים למטה, חשוף לגמרי.

את יושבת על שולי המיטה, מלטפת את הגב שלי באצבעות קלות, לפעמים ציפורן אחת מושכת קו דק שגורם לי להחניק גניחה. את שואלת בשקט: "כמה אתה רוצה לרצות אותי הערב?" ואני עונה בלחישה: "הכל, גברת. כל מה שתרצי."

ואז מתחיל המשחק האמיתי , את שולטת בקצב, במילים, במגע, בעונשים הקטנים והמתוקים כשאני לא מספיק מהיר או מספיק טוב. ואני פשוט נמס, נמס לגמרי לתוך הידיים שלך.