אני יושב בחדר הישיבות, קולי תקיף, ידיי על השולחן, כולם מקשיבים לי. אני מחליט, אני קובע, אני שולט. כל היום אני לובש את החליפה הזאת של מנהל דומיננטי, והיא יושבת עליי כמו שריון. אף אחד לא רואה את הסדקים.
אבל כשהשעון הגיע לשמונה בערב, כשהדלת של הדירה שלה נסגרת מאחוריי, אני מרגיש איך הכל מתחיל להתפורר. במובן הטוב ביותר.
אני פושט את הבגדים היקרים לאט, מקפל אותה בקפידה, כאילו אני מפשיט גם את כל האחריות. אני נכנס לחדר, רואה אותה יושבת על הכורסה, רגליים שלובות, מבט חודר. הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר עוד לפני שאמרתי מילה.
אני כורע.
הרצפה קרה על הברכיים שלי, אבל זה מרגיש נכון. אני מוריד את הראש, ידיים מאחורי הגב, עירום לגמרי. אני מרגיש את המבט שלה זוחל עליית על הכתפיים, על הגב, על כל מקום, וזה גורם לי לרעוד. לא מפחד. מהתרגשות.
כל היום אני נושא את המשקל של החלטות, של אנשים, של ציפיות. כאן אני מניח את הכל.
אני שומע את העקב שלה נוגע ברצפה כשהיא קמה, מרגיש אותו ננעץ קלות בחזה שלי. הגוף שלי מגיב מיד והזקפה בוגדת בי, מראה כמה אני רוצה את זה. אני לא מנסה להסתיר. אין טעם.
"תסתכל עליי," היא אומרת.
אני מרים את העיניים. אני רואה אותה, חזקה, שלווה, יפהפייה, ואני מרגיש איך משהו עמוק בתוכי נמס. כל השליטה שאני לובש ביום הולכת ומתאדה, מותירה אותי חשוף, פגיע, אבל כל כך חופשי.
אני לא צריך להיות חזק עכשיו. אני לא צריך להחליט. אני רק צריך להיות שלה.
והתחושה הזו של להרפות לגמרי, לתת לה להחזיק בכל החוטים, זו התחושה הכי נכונה שהכרתי בחיים.
אני שלה. והידיעה הזו ממלאת אותי בשקט עמוק יותר מכל ניצחון בעבודה.
תודה לך, על זה שאת מאפשרת לי להיות חלש, ובזה הופכת אותי לשלם.