גן עדן פרטי

היא כתבה לי שהיא מגיעה למרכז למסיבה של חברים. באותו רגע ידעתי שארצה להיות שם, אך לא ידעתי אם אוכל להגיע. הסיכויים היו לרעתנו.
"אני מביאה את הקולר איתי. ושיהיה לך ברור שאם אתה מגיע - אקלר אותך מול כל חבריי הוניליים. תחשוב טוב אם אתה מוכן לזה". טיזרית.
ידעה שארצה. כי לא משנה וניליים או לא - ידעה שאני כ"כ שייך לה. והקולר תהיה דרך נפלאה עבורי להתממש.

ככל שקרב זמן המסיבה, הרצון שלי לבוא אליה הלך וגבר. עד שפשוט.. התגברנו על המכשול האחד שהיה בדרך ושלחתי לה "יצאתי".
כעבור 45 דקות, ביקשתי שתבדוק בחוץ אם יכול להיות שהגעתי. היא הופיעה מולי: מרשימה. בשמלת מיני שחורה צמודה ויפה ושרשרת דקה מעטרת את מותניה. נשיקה על גב ידה וחיבוק של געגוע והיא מושכת אותי אחריה למעלה: "כולם מחכים לראות אותך. שעושה לי כ"כ טוב". תמיד יודעת להגיד את המילים הכי נכונות לי. תמיד יודעת לעשות אותי גאה. על בחירתה בי. על התמסרותי לה.

ישבנו. שתינו. הצטלמנו קצת. מול כל הוניליים היא הרגישה חופשייה לסטור לי, לאחוז בי חזק. לעשות בי כרצונה. ובעוד חלקם מסתכלים בתמהון, אני יודע.. הכל זו אהבה. ככה היא אוהבת אותי. כנוע. וכך אני אוהב אותה. שולטת בכל תגובה שלי. ואז היא שלחה אותי להביא שקית מלמטה. בלי לפתוח אותה. רק להביא לה.

כעבור עוד כמה דקות, בעודי יושב ושותה עוד משהו.. היא קרבה אליי. דוחפת את ראשי למטה ומגע של עור עוטף את צווארי ומתהדק עליו. "הנה מה שכ"כ רצית". מביט בה אוחזת בשרשרת המחוברת לקולר שעל צווארי. מורידה אותי על ברכיי על הרצפה. "עכשיו אתה שלי!". ואני? אני שלה כבר מזמן. מתרגש מהידיעה שקולר מעטר את צווארי. קולר שחור. עבה. עם שרשרת קצרה שמגיעה בדיוק עד אליה... הקולר שלי. הכלבלב שלה. איזה אושר..

את יתרת הערב העברנו כשאני נטול חולצה.. רוקד.. מתחבר אל חבריה.. נהנה.. מביט בה בהערצה.. כשהיא מצידה גורפת מבטי הערצה מהסובבים אותה וממני.

מלכה!!
הכי מלכה!!

המשך יבוא...