גן עדן פרטי

כשהיא כותבת לי הודעות, היא מציתה לי את הדמיון.
אומרת שמצאה לה מטורף. שרוט כמותה. שמוכן ורוצה.
ושאני עוד לא יודע למה נכנסתי.

אתמול היה יום רווי הודעות שמזמנות עתיד מסקרן ומזהיר.
ובכל זאת.. את הדרך חזרה מהישיבה הביתה.. שום הודעה לא ממש הכינה מראש..

"בא לי שתאונן ושתגמור בשביל מלכתך. עצור בצד הכביש ושלח לי הודעה שאתה מוכן"
באמצע כביש עמוס. אחד הראשיים בארץ. חיפשתי מקום לסטות. ותוך 3 דקות לכל היותר,
מצאתי את עצמי עומד. מוכן להוראת המלכה.
היא הורתה לי לגנוח. חזק. מהר יותר. לאט יותר.
התחושות הטריפו אותי.
הדרישה שלה שאצעק - הטריפה אותי.
מכוניות עברו לידי.
הריגוש היה מוטרף.
והיא מזפזפת להנאתה בין החרמנות שלי לשיחה קולחת על ענייני היום.
מושכת אותי עוד ועוד.
לא רוצה שאגיע לסיפוק.
עד שאני מתחנן.
כמו כלבלב רעב.
שתספור לי. שתתן לי לגמור עבורה.
והיא סופרת. לאט.
וצוחקת באמצע.
ואני בטירוף.
כמעט ולא יכול לעצור בעצמי.
"עשר"
כל החול תחת רגלי מתמלא בזרעי אהבתי.
אליה.

"המשך נסיעה טובה ובטוחה"
"תודה מלכה שלי"