גן עדן פרטי

היינו אמורים להפגש היום, המלכה שלי ואני. כבר תכננו הכל.. מסודר.. איך נעשה את זה..
בדיוק סיימתי עם העבודה. מתחיל לי קצת זמן פנוי עד שאתחיל בעבודה חדשה..
רק ש.. התכניות קצת השתנו..

אתמול, עם סיום יום העבודה האחרון שלי, כשהזין שלי קשור לכבודה בסרט מתנה ויודע שיש עוד יום שלם עד שהיא תפתח אותו..
אתמול, כשהיא דאגה להטריף אותי עם הודעות, ביודעה שאני קשור לכבודה ושלא אעשה כלום בלא אישור ממנה..

אתמול היא קראה לי לצאת לדרך. אליה. להפגש ספונטני. ועם כל הקושי לפעמים בספונטניות, סידרתי את הכל ויצאתי לאסוף אותה.
בדרך היא שלחה לי רשימת ציוד נדרש: אטבים, שמנת, קצפת, מגבונים, צלחת חד פעמית, מסטיק, במבה, מילקי. עליי הוספתי כם את הסיגריות
שלה. ידעתי שהיא תשמח בהן. לצערי קצפת לא היתה.. אז קניתי עוד מילקי.. אני תמיד כל-כך נרגש לקראתה, שחשוב שיהיה הכל. כל מה שהיא מבקשת.
כל מה שיעשה לה ולנו טוב. יודע שכשהיא מרוצה - כולם מרוצים. וכשלא - עדיף שלא לדעת...
חיכיתי לה עם האוטו ביציאה מהרכבת. והיא יוצאת אליי.. שמלה שחורה מקסימה קצרה, נעליים אדומות, הלק שקניתי לה מרוח על ציפורניה, שיער אסוף..
יפה כל-כך. מדהימה אותי תמיד ביופייה.. כמה שאני כמה אליה כל הזמן. כמה שאני רוצה.

הדרך, בפקקים של איילון, עוברת בעצבנות.. חם. שונא פקקים. לא רגיל להם. גם היא שונאת. והלחות הזו שלכם בתל-אביב.. אוף. איך אפשר לחיות ככה?
ובכל זאת, תוך זמן קצר, מגיעים לפינה השקטה שלנו..
סוגרים אחרינו את הדלת ועוברים לעולם המענג שלנו. המזגן מקפיא, היא מטריפה ומלהיטה אותי. משחקי חום וקור..

חיבוק. קולר לצווארי. שרשרת בידיה. הכלבלב שלה. מושכת אותי אליה ונותנת לי סוף סוף ללקק. ואני מלקק. בתאווה אינסופית. הרטיבות ממנה בתוך הפה
שלי, עליי.. גומרת ושוב ושוב ושוב.. והסיפוק שלי עצום.. ואז - עונש. מגיע לי עונש. והיא לא שוכחת.
שופכת את השמנת לצלחת שקניתי טובלת בה את רגלה ופוקדת עליי ללקק. יודעת כמה אני שונא שמנת. וכמה אוהב את כף רגלה. שוב הניגוד הבלתי-
אפשרי הזה. שוב בלתי אפשרי לסרב. ואני מלקק. ומכף רגלה השמנת נהיית טעימה יותר.. זה לא טוב לה שאני נהנה, אז היא שולחת אותי ללקק ישר
מהצלחת. סובל, אבל לא רוצה לאכזב אותה. לא רוצה להיענש שוב. ואז היא פותחת את המילקי ומאכילה אותי. מהאצבע שלה. ומורחת על עצמה. ופוקדת שאלקק. והנה הפרס. שוב ללקק אותה.. שוב גומרת ושוב. ושוב אני מסופק.
ואחרי העונג הזה.. היא שולחת אותי לרצפה. לוקחת את האטבים שהבאתי. מצמידה לפטמותיי. הרצפה קרה. האויר בחדר קר. הכאב שורף. חם.
מצמידה אטבים לאיברי שרוצה כ"כ להזדקר. והכאב הזה.. אוף הכאב. מהול בעונג של היותה משחקת בי כרצונה. היא עושה בי כבשלה. טוב.. אני שלה..
עד שהכאב מכריע אותי. ואני ממלמל לה "כואב לי, מלכה שלי".. והיא יודעת שכואב. מנחה אותי לנשום ומסירה אותם אחד-אחד. מלטפת. מרגיעה. אני
מרגיש כל-כך בטוח.
והלאה.. היא מזיינת אותי. מחדירה לי אצבעות. מתיישבת מעליי. מביטה על עצמה נהנית במראה ומתמוגגת. אנחנו נראים כל-כך יפה בפוזיציה הזו.
בכל פוזיציה. שעתיים של טירוף חושים מענג.. אנחנו צריכים ללכת. מתקלחים. אוספים את עצמנו. הביחד הזה כל-כך ביחד ונעים. מדהים איך ניתן להתגבר ככה על 300 ק"מ שמפרידים ביומיום.. מוצאים את הדרכים..
נוסעים לכיוון התחנה. אני קצת מתגרה בה. לא יכול לסתום לעד. אוהב טיזינג. יודע שגם היא. עבד-חבר-כלבלב-מחזר.. מתמרן בין ההגדרות השונות
של מה שאני כלפיה.. משחק ולפעמים מצליח ולפעמים חוטף. ותמיד באהבה גדולה.
היא הביטה לי בעיניים ואמרה "הגיע הזמן להגיד לך ש.. גם. אני. אוהבת. אותך.". מילים שנחקקו בי. נצרבו בזיכרון היום הנפלא הזה שלנו. שלה ושלי.

הגענו לתחנה. עישנו סיגריה של לפני פרידה. ובין חיבוק לנשיקה פשוט הבטתי עליה בהערצה. גלויה. היא רמזה שהיא תשמח ש.. ובלי לומר יותר מדי,
לקחתי את ידה. כרעתי ברך. ונשקתי. "להתראות מלכה שלי".

את היום הזה סיימתי מותש. עייף, מסופק, ספוג במיציה ובאהבתה. מדושן עונג. לא יכולתי לכתוב אתמול, מלכה שלי. אז הנה..
כתבתי היום.