גן עדן פרטי

קבענו לערב, לפני שהיא הולכת למסיבה או משהו כזה, שנבלה איזה כמה שעות יחד.
בדרך עשיתי קצת קניות הכרחיות וקצת כאלה שלא.. הבאתי כל מה שביקשה והוספתי מעט משלי..
העיקר שיהיה מספיק ושלא יחסר דבר..
היו אטבים, וחבל ומספריים, קצפת, אלוורה, והיה גם שוט זנבות אדום שקניתי לה. חשבתי שיחמיא לה שוט אדום.

לפני הכניסה לחדר עוד הספקנו לעצור ולקנות לעצמנו גלידה ולשבת ולאכול יחד. על הספסל. כמו שעושים אנשים מבוגרים...
ואז נסענו לחדר שלנו..

היא השכיבה אותי על גבי, קשור בידיי וברגליי למיטה ולכיסא. התיישבה על פניי. גמרה.
גזרה את חולצתי והתחתונים, צבטה, שוב גמרה. ואז הביאה את האטבים...

ביקשתי ממנה לחזור שוב על הצמדת האטבים לאיברי.. בפעם הקודמת הרגשתי כישלון כשלא יכולתי לשאת את הכאב וייללתי.
שתפסיק. רציתי הפעם לכאוב בשבילה. לשאת אותו. לבלוע אותו לתוכי ולדעת שזה בשבילנו.
היא הצמידה אטב אחר אטב, כשהיא מנחה אותי לקחת נשימה לפני כל אחד מהם.. 2 על הפיטמות ו-7 שספרתי על האיבר שלי..
והיא החלה משחקת בהם.. מזיזה אותם.. הפטמות צרחו מכאב.. גם הזין.. והפה נאנח.. ודמעות החלו להקוות בעיניים.
כ-ו-א-ב.

לוקחת את השוט החדש שקניתי לה. מצליפה בי ועליי. על האטבים. על הישבן. משאירה בי את סימני שליטתה. מצליפה בי 30.
בכמה מהן פשוט התפתלתי מכאב... והיא עוד חושבת שהשוט לא כואב???
הסרת האטבים היתה הרגע שבו ידעתי שעשיתי עם עצמי עוד שלב.. היא היתה גאה בי. גם אני. אטב-אטב היא הורידה אותם.
אני נושם עמוק ובולע פנימה את הכאב. ואז חיבוק. וליטוף. היא מקרבת אותי אליה.
ואז..
מזיינת. מנצלת. מתחככת. משתמשת.
הלשון שלי זזה עליה ללא הפסקה.
תמיד רוצה עוד. תמיד מוכן להיות עוד. תמיד יש עוד.
אמרה שהיא אוהבת. אמרתי שאני. היינו יחד. מדהים.
ופתאום השעון אומר שתם הזמן.. וגם הדפיקה בדלת.
איך עפות להן 3 שעות..

ונוסעים. לוקח אותה למסיבה. ואומר משהו בציניות על מה שקורה מסביב.
ושוב היא מתהפכת. ומצליחה לקחת את הרע מהדברים שאמרתי.
ומעקמת לי פרצוף. ונפרדת בהתרסה.
לא הפרידה שרציתי.
ובדרך אני נוסע וחושב איך הדברים שאמרתי התקבלו ככה. ומבין.
ויודע שלפעמים צריך לומר דברים אחרת או לא לומר בכלל.
ויודע שלא התכוונתי לפגוע בה.
ויודע שלא כיוונתי את דבריי אליה.
ובכל זאת, עכשיו נשאר השקט.

כ-ו-א-ב