מדהים אבל הקלישאה השחוקה, הזמן מרפא הכל, נכונה.
שנים עברו מאז נכנסתי לעולם הבדסם ולכלוב ואף שאני לא בדסמית במיוחד בחיי היום-יום שלי כרגע (הו כמה שאני מתגעגעת לדאנג'ן), אני עדיין מרגישה שהאנשים שהכרתי כאן, גם אם רק מלקרוא עליהם ובלי לדבר איתם בכלל, הם הבית שלי. כשרק התחלתי, יצאתי לאינספור מסיבות והשתתפתי באינספור סשנים, רציתי לנסות מהכל. תמיד ברחתי מהסיכוי למשהו רציני מהפחד שלי כשהסתכלתי על זוגות אחרים, הריבים המטופשים...משום מה הם תמיד נראו לי סובלים. דווקא כאן, באמצע ה"מכות", מצאתי זוגות מדהימים, שכל יום בשבילם הוא בחירה מחדש בבנזוגם והקטנוניות, סגירות, קנאה וכו'- הלאה מהם.
עדיין, לקח לי זמן. אני תמיד מראה פתיחות לכולם, אך זה רק נראה כך לעין הלא מיומנת- הרבה אני שומרת לעצמי. זה התגבר בייחוד "בזכות" כנר ארוך שיער שהצליח לגרום לי לרגרסיה בביטחון העצמי לזמן מה, כי שלו לא היה קיים בכלל... לכן, המחשבה להיפתח לאפשרות של קשר אמיתי, להראות פגיעות, חולשה, נזקקות - מקום בו יש סיכוי להיפגע שוב, זעזעה אותי עד עמקי נשמתי. עוד זכרתי את ההרגשה הכואבת, שהוציאו לי איבר מהגוף ללא הרדמה וכאבי הפאנטום נשארו.
עד שפגשתי את האריה שלי. בהתאם להרגליי, ניסיתי להרתיע אותו, להפחיד אותו עם סיפורים על בדסם, הנטייה שלי לעבור הלאה כי אני משתעממת מהר... ניסיתי למתוח את הגבולות לקצה בכל פעם מחדש, שאם לא מתאים שילך עכשיו ולא אחרי שנקשרתי. אך האריה רק הסתכל עלי בעיניו המבינות והסבלניות ולא זז ממקומו. בכל פעם בה חטפתי רגליים קרות, נזכרתי בעבר ופחדתי שיצוף ויהרוס לי, רציתי לברוח - אך הוא לא ויתר. לי או עלי. לאט לאט הוא חדר את החומות, למדתי להיפתח אליו, להתייעץ איתו ולהיעזר בו על אף העצמאות העקשנית שלי - אך השינוי הגדול מבחינתי היה לפני כמה ימים.
אני לא בוכה. ניתן לספור את הפעמים בהן בכיתי על כף יד אחת ובטח שמעולם לא ליד אדם אחר. בחודשיים האחרונים הייתי מובטלת וזה היה לאחר תקופה לא ברורה בעבודה שהשאירה אותי די מעורערת נפשית. לאחר שנחתי לי במשך חודש, התחלתי לחפש עבודה, חמושה באופטימיות הבלתי נלאית שלי בה אני תמיד מסתדרת ונוחתת על הרגליים תוך גג חודש לא משנה מה. אך לאחר שמצאתי רק מעט מקומות שהציעו דברים שבאמת עניינו אותי והמתנתי 3 שבועות לתשובה ממקום שרציתי במיוחד, התחלתי לאבד אמונה בעצמי וביד הגורל הממוזלת שלי. הזמן הפנוי הרב הותיר הרבה זמן למחשבות עם עצמי וכבר לא היטיב איתי. כשהיינו בלילה במיטה התחלתי לבכות. לא הצלחתי לעצור ולהשתלט על הדמעות, לא משנה כמה ניסיתי ובכל פעם שחשבתי לעצמי "לפחות שזה נגמר" הדמעות צפו וחזרו. הרגשתי כאילו בכיתי במשך שעות למרות שאני בטוחה שזה היה פחות, אך הכי גרוע מבחינתי היה שיש מישהו באזור שרואה אותי בוכה, בחולשתי, נזקקת. הפלא ופלא, אחרי שהצליח להרגיע אותי, הרגשתי מחוזקת יותר. הבנתי שאין דבר פסול בלהפגין חולשה ליד בן הזוג וסופסוף הבנתי מה המשמעות האמיתית של מערכת יחסים - להיות שם האחד בשביל השני.
הזמן רק עושה לי טוב.
לפני 14 שנים. 9 במרץ 2010 בשעה 17:48
