שנה שלמה עברה לה, מרגישה כאילו הזדקנתי בשנים ועדיין- כאילו מצמצתי לרגע וחלפה בלי שאשים לב. אך בלב כל הדרמה הבלתי פוסקת של חיי האישיים, האריה שלי היה סלע יציב. אנחנו אפילו מפנטזים על מאורה משלנו בספטמבר.
אני בתקופת יצירה, מתעסקת עם הגדולים ביח"צ דיגיטלי. מתהדרת בלפטופ מכובד, בדרך לקורס מפתחים, בעלת אתר והולכת לכנסי נטוורקינג. כביכול, אני עונה להגדרת המיינסטרים עכשיו, הסיוט הגדול ביותר שלי; להיות בקופסא קטנה כמו כולם, בתחרות בלתי פוסקת במרוץ החיים התובעני. אך הגעתי לתובנות מסוימות בחודשים האחרונים, שנגעו גם בהתמודדות שלי עם האלטרנטיביות שנהפכה פופולרית. את הכל חתם האריה שלי כשאמר לי שאני יכולה לשים עליי חליפת עסקים ולפטופ אבל רואים ישר דרכי, שאני לא כמו כולם, גם אם אני מסתירה זאת ברשמיות הנדרשת ממני. בין אם זה נכון או לא, הבנתי שמספיק לי שהוא חושב כך ולא אכפת לי בכלל אם חושבים עלי שאני כמו כולם או לא, אני רוצה להיות אני ואני הכי אני- כשאני איתו.
לחיי שנה ביחד :)
לפני 14 שנים. 4 באפריל 2010 בשעה 16:56