לפני 15 שנים. 19 בינואר 2009 בשעה 20:55
בימי חלדי נהגתי לחשוב שלכל חיה יש תכונה מסוימת.
מאפיין מסוים לאותו הזן, זה יכול להיות מאפיין אופי וזאת יכולה להיות תכונה פיזית שמקרינה על אופיו של היצור.
האריה - אמיץ.
השועל - ערמומי.
הנחש - "דם קר".
הכבשה - תמימה.
הנשר - גאה.
החתול - נקי.
הטווס - ראוותן (ומה זה כוסון...:))
וכן הלאה והלאה...
ואהבתי מאוד את המחשבה שדרך תלאות וההתמודדויות בחיים אתה אוסף עוד עוד תכונות לתוכך.
עד שלבסוף האדם מכיל את כל החיות בתוכו.
מאז ועד אתמול, בנקודה כלשהי בזמן, התאמת לי דבר אחר.
מטבענו אנו מכילים את כל תכונות החיות בתוכנו, רק שלכל אחד מאיתנו נטיה טבעית לתכונות מסוימות, או לחלופין, ישנם אירועים בחיים אשר מוציאים מאיתנו 'חיה' מסוימת.
אבל בכוח האדם קיימים כל החיות וביכולתו להוציא אל הפועל כל אחת מהתכונות של החיות.
אז מה מעניק לאדם את הערך המוסף? מהו השלם שגדול מכלל חלקיו?
וידוי קטן, בזמן שאני כותב את המילים האלה אין לי עדיין תשובות לשאלות הנ"ל, אבל אני רוצה למצוא תשובות שיניחו את הדעת.
אה, כן... הנה ההפתעה.
הידעת? - חלק 6
מכיר מי שמכיר את המימרה "מותר האדם מן הבהמה".
שפרושו, יש יתרון לאדם מן הבהמה.
אך, הפלא ופלא, המקור אינו תואם לכך. יתרה מכך, הוא הפוך!
"...ו?מו?ת?ר ה?א?ד?ם מ?ן-ה?ב??ה?מ?ה א?י?ן, כ??י ה?כ??ל ה?ב?ל" (קוהלת, ג', יט').
הפסוק המקורי אומר שאין יתרון לאדם על הבהמה.
אבל במקרה הזה אולי אני קצת חוטא למטרה בפשטות של הסברי, כי דבריו של שלמה המלך ע"ה עמוקים מיני ים ואין אני טוען כאן לכוונתו.
אני רק רציתי להראות כי המימרה הפוכה למקור.
ו"ה?ח?כ?ם ע?ינ?יו ב??ר?אש?ו?" (שם, ב', יד').
אז מה הוא באמת הדבר הנוסף שיש לו לאדם על פני הבהמה או החיה?
האם זאת תכונה מסוימת שקיימת רק אצל האדם?
שכל שמסוגל לעבד מידע? יש גם לתוכים.
תקשורת/שפה? דולפינים.
מודעות? רוב החיות מודעות, הן אמנם פועלות על פי אינסטיקטים, אבל הן מודעות.
אופי? כל אדם עם כלב או חתול יגיד לכם שלחיית המחמד שלו יש אופי פרטי משלו.
אובד עצות פניתי לחבר חכם שהפנה אותי למקורות. פניתי וגיליתי כתיבה מרובה על המבדיל בין הדומם לצומח לחי ולמדבר. בין הכותבים יש לפעמים הרחבה של הכותב שלפניו, לפעמים זוית נוספת. אבל הרעיון הכללי הוא אותו רעיון בספרים שבהם נברתי.
(למותר לציין כי החכמה העצומה הזאת גלויה לכולם וכל הטועם מרויח).
אני בחרתי בקטע מתוך ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי (שזה לא רק שם של רחוב)
מדובר בדיאלוג שמתקיים בין מלך הכוזרים (המכונה - הכוזרי) לבין יהודי (המכונה - החבר):
(לא) אמר החבר: הלא תודה כי הענין הטבעי שמננו מתחיבים לקיחת המזון הגדול וההולדה הם וכחותיהם וכל תנאיהם נתיחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות:
(לב) אמר הכוזרי: זה הוא כלל הטעון פרוט אולם אמת הוא:
(לג) אמר החבר: ובענין הנפשי שממנו מתחיבים תנועות ורצונות ומדות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתיחדו כל בעלי החיים:
(לד) אמר הכוזרי: אף זאת אין לדחות:
(לה) אמר החבר: ואלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואיתה החקים הנוהגים במדינה:
(לו) אמר הכוזרי: אף זה אמת:
* לקוח מתוך ספר הכוזרי, מאמר ראשון, לא' - לו'. (לקוח מתוך http://www.tsel.org/torah/kuzari/index.html).
ההבדלים שמראה החבר בין הדומם לצומח ובין הצומח לחי נהירים לכל קורא בעל בינה.
אני רוצה רגע לעמוד על ההבחנה שעושה החבר בין החי לבין האדם:
ואלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואיתה החקים הנוהגים במדינה:
השכל הזה אינו אותו השכל שציינתי מקודם. השכל (שלדעתי) החבר מתכוון הוא השכל ששואף להפוך את האדם להיות טוב יותר. טוב יותר לעצמו, טוב יותר לזולת וטוב יותר לחברה (מעין מצפון שכלי).
כלומר באדם קיים שכל מעל השכל הרגיל -
כאשר השכל הרגיל מספק את רצונו לשרוד כיצור חי, השכל האנושי מחפש את הדרך להיות יצור טוב יותר, לא מחפש להיות יצור 'שרדני' יותר, ולא רמת חיים או איכות חיים חומרית גבוהה יותר, אלא השכל המצפוני מחפש להעלות את היצור מבחינת הטוב האישי והטוב החברתי והטוב המדיני (ראה פרסומים קודמים על הדרך להבדיל בין הטוב לבין הלא טוב).
ועכשיו למחשבה שלי
לפעמים אנחנו עסוקים בלשרוד, בלהתגונן, בלהילחם על עצמנו (ויכולה להיות סיבה חיצונית או פנימית לדבר). אבל ברגע שאנחנו לא עוסקים בהפיכת עצמנו ליצורים טובים יותר לחברה, לסביבה, או אפילו את האישיות שלנו לטובה יותר.אנחנו מתנתקים מהשכל האנושי שקיים בנו ומתחברים לשכל החייתי. במילים אחרות - אנחנו מתהגים כמו חיות.
אם קראת עד לכאן, אתה חבר שלי (מיועד לשני המינים).
