אני (פשוטו כמשמעותו) סופר את הימים עד שהיא תגיע שוב.
כבר כיומיים לפני שהיא מגיעה אני מתכונן ומכין דברים רק לכבודה.
מכין בגדים מיוחדים שלא כמו בשאר הימים,
מבשל מטעמים ומיני מגדים.
מכין את עצמי שיהיה לי דברים מעניינים וחדשים לומר לה שהיא פה.
ביום שאני יודע שהיא מגיע
כל מעשיי הם רק לכבודה.
מנקה את עצמי.
קוצץ ציפורניי.
מבריש שערי.
ולובש את מיטב בגדיי.
ואז אני הולך לקבל את פניה.
היא מצד אחד מאוד עדינה, בקושי ניתן להבחין בה.
מצד שני, היא כל כולי ואני כל כולה.
היא בתוכי ואני בתוכה.
היא לא דורשת שום דבר.
אבל אני יודע שאם לא אעשה את הכל לכבודה.
היא פשוט נאלמת ולא ארגיש בעוצמתה.
אנחנו מבלים ביחד,
אוכלים ארוחות עשירות,
מדברים עליה, ועל דברים אחרים שמעניינים אותה.
ואיזו הרגשה היא נותנת לי, כאילו אין שום דבר אחר בעולם מלבדה.
זה לא שרק העולם אצלו לא קיים,
הנוכחות שלה מעלה אותי מעל הזמן, כל כולי מצוי רק בה.
איתה, האוכל יותר טעים, השינה יותר ערבה.
המחשבות יותר צלולות ושמחה יותר שמחה.
לפני שהיא הולכת אני מבקש רק דבר אחד,
שתהיה לי בזמן שהיא לא כאן
ולו רק מעט מאותה ההרגשה.
בניגוד להרבה אחרות,
היא רק נותנת לי כוח, היא מלאה וממלאה אותי בעוצמה.
כשהיא עוזבת אני שוב מתחיל לספור את הימים
עד לפגישתנו הבאה.
יש הרבה גבירות והרבה מלכות.
אבל היא באמת היחידה שראויה לתואר - "המלכה".
לפני 15 שנים. 10 בינואר 2009 בשעה 16:29
