דרך יסמין

אני במסיבה. למרות שאני לא אוהבת, נתתי לזה הזדמנות. אולי אם זו תהיה מסיבה של אנשים סוטים כמוני, אוכל להנות מזה יותר
סביבי אנשים מדברים ושותים, אבל אני לא מבינה איך אפשר לדבר באמת ככה. אני נזכרת מהר מאוד למה אני לא נהנת במקומות כאלה.
בין האנשים המדברים, אני רואה גם אנשים מתחרמנים, ובפינות מסוימות של החדר, אפשר לראות אנשים ממש מזדיינים, משחקים וערומים לגמריי.
זה לא מעניין אותי מעבר לסקרנות רגעית, אם הייתי רוצה לראות זרים ערומים, יכולתי לראות פורנו בבית, וזה ממש לא הסגנון שלי. 

למרות שאני יודעת שאם הייתי רוצה, יכולתי למצוא מישהו שיעביר לי את הזמן ולכמה דקות ישחק את המשחק הזה של לתת לי להרגיש שאני מעניינת אותו, כדי שבתקווה יוכל לקבל ממני משהו בחזרה, זה לא מושך אותי. במקום בו המיניות כל כך חשופה, אני גם ככה לא רוצה לקחת אותה.

העיניים שלי מצאו אותו כמה פעמים, ראיתי שהוא מנסה לדבר קצת עם כמה אנשים, אבל זה לא תופס ואני מבינה שמסיבות אחרות לגמריי, הוא גם לא מוצא את עצמו במקום הזה. שוב העיניים שלי נוחתות עליו, הוא קטן ונמוך ממני משמעותית, העיניים שלו זזות בחדר ונתקלות בשלי, אני מסתכלת עליו בצורה ישירה ומחייכת.
הוא מבולבל לרגע, אז אני לא משחררת את המבט, עד לפני רגע הוא היה שקוף לחלוטין בחדר הזה, הוא בא בעקבות העיניים והחיוך שלי ישר אליי. 
ברגע שהוא מתחיל לדבר אני מבינה שצדקתי לגמריי, אין לו מושג מה הוא עושה שם ואיך לדבר איתי, אפשר לדמיין שזו הפעם הראשונה שהוא מדבר עם אישה, או אולי הפעם המאה, אבל כל אחת מהפעמים הייתה יותר כושלת מהשנייה.

אני לא מרחמת עליו בכלל, אבל אני מרגישה את הכאב שלו. בחדר החשוך והעמוס הזה, הוא מרגיש את הלב שלי שרואה קצת מעבר.
משהו בהתנהגות והאנרגיה שלו גורם לי להרגיש שאני רוצה לעטוף באגרוף את הלב שלו, כדי שזה פחות יכאב, אולי הלחץ של האגרוף והאכפתיות שלי ימחקו לרגע את האי שקט הזה בתוכו. אנחנו מדברים, הוא אפילו מצליח להצחיק אותי, עוד מבולבל מאיך הוא מצא את עצמו יושב כל כך קרוב אליי ומקבל יחס כזה ממני.
אולי הוא כבר חשב שהוא הצליח לגרום לאישה להסתכל עליו כמו שמסתכלות על גבר שבא וסוחף אותך. אבל בתוך הצחוק והנחמדות שלי, אני שואלת אותו מה הוא היה עושה אם לא הייתי קוראת לו לבוא אליי? הוא היה כל כך לבד. הוא מרגיש ערום לגמריי מולי, לא הייתי אמורה לדעת שהוא הרגיש כל כך לבד שם.
מי רוצה שאישה תדע שהוא מרגיש ככה? זה מביך. הוא מרגיש כמו מוצר שבור, עכשיו שהוא מבין שאני יודעת מי הוא. זה בטח עניין של זמן עד שאקום ואשאיר אותו שם לבד.
אבל במקום, אני אומרת לו שהמקום הזה מלא באנשים משוגעים ומשעממים, ונלך לדבר במקום שקט יותר.

כשהוא דמיין בראש שלו את הפעם הראשונה שאישה תזמין אותו אליה הביתה, הוא לא דמיין שהיא ראתה בו את האי שקט הזה לפני כן. אבל הוא מרגיש את הטוב שבי, כמעט כאילו שהצלתי אותו ואספתי אותו מסיטואציה שהוא לא אמור להיות בה, מהכאב של האי שייכות והבדידות.

אנחנו נכנסים לבית שלי ואני אומרת לו לשבת על הספה, עוברת פחות מדקה של שקט והתבוננות אחד בשנייה והוא מנסה לנשק אותי
אני תופסת לו את הפנים והודפת אותו תוך כדי שאני צוחקת, אבל היד לא משחררת את הפנים שלו.
לא בשביל זה הבאתי אותך לכאן, אתה שואל אותי- אז למה אני כאן? והקול שלך מתחיל להשבר. ידעת שזה טוב מדי כדי להיות אמיתי
אני מסתכלת לך בעיניים ומלטפת לך את הפנים, אומרת לך שיש דברים יפים יותר מנשיקה ולוקחת אותך לחדר. אתה בא אחריי בלי להתנגד
אני מפשיטה אותך ואתה רועד תחת המגע שלי, המוח כל כך מתרגש ומבולבל. אולי ככה זה מרגיש רגע לפני שאתה מאבד את הבתולים שלך? אתה תחזור לרגע הזה שוב ושוב, אולי אפילו תספר לחברים שלך, על איך הפשטתי אותך וסוף סוף גילית איך אישה מרגישה.
אני אומרת לך לשבת על הכיסא, ואתה שואל למה לא על המיטה? אני דוחפת אותך עם הרגל שלי, ואתה מתיישב בלי להתנגד.
הידיים שלך מנסות לגעת גם בגוף שלי תוך כדי שאני מוציאה חבלים ומתחילה לקשור אותך. אתה לרגע נבהל, לא ככה דמיינת שזה יראה.
אבל אני מסבירה לך שאני בסך הכל לא רוצה שתלך ממני, בא לי שתשאר כאן ונהיה קרובים כל כך.
כשאתה כבר קשור ערום ורועד לכיסא הזה, אני מתיישבת עלייך עם הפנים שלי מאוד קרובות לשלך, מלטפת את הצוואר שלך ומסבירה לך שמחוץ לחדר הזה יש נשים שינצלו את התמימות שלך, אני לא רוצה שזה יקרה לך. אני מסבירה לך שכולן ראו כמה בקלות אפשר לתפוס אותך, ויש לך מזל גדול שאני זו שתפסה. אתה אומר לי תודה, כי אתה יודע שאני צודקת. אתה שואל אותי מה אני מתכוונת לעשות לך? הגוף שלך מתחיל להתפתל תחתיי ובין החבלים ואתה נהיה חסר סבלנות.
אני מסבירה לך שאתה הולך לחוות בפעם הראשונה איך זה מרגיש לחיות כמו שמגיע לך באמת. הפנטזיה שבה אתה סוחף אישה, מזיין אותה וכובש אותה היא לא בשבילך. עדיף שאני אשלוף אותה מתוך המוח שלך, היום נגשים את הפנטזיה שמתאימה למי שאתה באמת. 

אני מוציאה כלובון ורוד, אתה שואל אותי מה זה? ואני מספרת לך שכל הגברים המוצלחים משתמשים בכזה, אחרי שאשים לך אותו אתה תדע איך הם מרגישים, אולי תהיה כמוהם. זה נשמע לך לא הגיוני, אבל אני כל כך טובה אלייך, הגוף שלי מרגיש כל כך נעים שהוא צמוד לשלך, אתה לא באמת תתנגד לי.
כשאתה רואה את הזין שלך ננעל תחת הכלובון הזה, ההבנה שהלילה תאבד את הבתולים שלך הולכת ומתפוגגת.
אני לוחצת את הברך שלי נגד הזין הנעול שלך ואומרת לך שזה המקום המדויק שבו אתה צריך לחיות. מהחדר הזה אתה לא תצא, הזין שלך בחיים לא יתפקד כזין רגיל, כי המוח שלך הוא לא רגיל. יש לך מוח דפוק, ואני יודעת את זה. כי גם אני דפוקה, אתה רואה את הסדיזם שלי מתחיל להשתחרר, אבל הדמות הטובה שלי לא נעלמת. אני משחקת בך ומכאיבה לך תוך כדי שאני שומרת עלייך במקום המדויק שנולדת לחיות בו. 
אתה סופג את היצר הסדיסטי שלי, את האצבעות שלי שמשחקות בגוף ובנשמה שלך במקביל, מזכירה לך כמה חשוף אתה מולי, אני אומרת לך שאתה לא יכול לברוח
אבל אתה בכלל לא רוצה, אתה רק מבקש עוד. סוף סוף למיניות ולמוח שלך יש היגיון, כל מה שהיית צריך זה זה. 

כשאתה גומר בכלובון הזה, המוח שלך עוד מעכל את מה שקרה כאן הרגע. אני פותחת אותו בעדינות, אתה חושב לעצמך שאולי עכשיו זה הרגע שבו תשתחרר
אני שוב מלטפת את הפנים שלך, בעיניים שלך אני רואה שאתה מדמיין שככה נראת אהבה. 
אני מקרבת את הכלובון המטפטף לפנים שלך, אתה נרתע ומנסה לברוח ממני, האחיזה שלי על הפנים שלך מתהדקת
אני לוחשת לך שאחרי שגומרים בכלובון, צריך לנקות, תסמוך עליי ותקשיב לי
אתה מנסה להלחם בי, אין מצב שאתה נותן לי לקרב את זה לפנים שלך
אני מזכירה לך שמהרגע שהעיניים שלנו נפגשו, צדקתי בכל מה שאמרתי, כל מה שעשיתי לך היה נעים, גם אם זה חשף אותך והשפיל אותך
אני לוחצת את הפנים שלך ופותחת את הפה שלך, מטפטפת את כל הנוזל הנואש שלך לתוכך.
אתה מסתכל לי בעיניים, אומר לי "תודה יסמיני", ועדיין מדמיין שזו אהבה.
אתה אולי לא מבין עד הסוף, אבל גם הנשמה שלי שקטה עכשיו.

---

סוף כל סוף הגשמתי במציאות את החלום לבעוט ולתפוס את הביצים שלו תוך כדי שהוא מתחנן לעוד ואומר לי תודה כל כך יפה.

הלוואי שהייתי יכולה להעביר במילים כאן כמה טבעי לו המקום הזה

ראיתי את הים מקרוב

סוף סוף אחרי יותר מחודש וחצי נסעתי למשפחה שלי וזכיתי להרגיש את החיבוק והאהבה שלנו, אני רק עכשיו מבינה כמה באמת זה היה חסר לי.

עשיתי מלא הליכות וגם אחת עם אחותי, בדרך ילדות קטנות שאלו אותנו אם אנחנו רוצות לקנות שתיה וחטיפים מהדוכן שבחנייה שלהן אבל אמרתי שאין עלינו כסף, הן בכלל התכוונו לחלק בחינם וסתם קראו לזה "לקנות", הן הביאו לנו מים קרים וזה היה חמוד בטירוף.

אני מנסה ללמוד לעשות מתח אז הלכתי עם אחותי וחבר שלה לפארק ועשינו יחד, אחותי שיחזרה ריקודים שהיא הייתה רוקדת לנו כשהוא הייתה קטנה ורקדנו ביחד תוך כדי שהתפקענו מצחוק. אני חולה עליה 

אכלתי אוכל טעים ואת הממולאים של סבתא שלי האחת והיחידה ❤️ ולא פחות שווה מזה, המשפחה שלי אכלה את האוכל שלי אחרי הרבה יותר מדי זמן

פגשתי מישהי פיליפנית ברכבת ושאלתי אותה מה נשמע ואם הכל טוב בפילינית טגלוג, היא כל כך התרגשה ושמחה. אני תמיד נדהמת כמה שפה גורמת לאנשים להרגיש בבית וחיבור מיידי, בטח כשאת רחוקה מהבית שלך זה מרגש לשמוע את זה מבת אדם זרה. היא איחלה לי חג שמח ואמרתי לה תודה רבה בטגלוג והיא יצאה מהרכבת עם צחוק ממש מאושר. 

החיים הם כלום ושום דבר בלי אהבה, בגלל שיש בי המון אהבה לתת, כל פעם מחדש אני נזכרת כמה חיה אני מרגישה כשאני יכולה לתת ולקבל אותה כמו שאני צריכה ורוצה

שהם נשלטים ועפים על זה, שלמים עם זה ויודעים שזה המקום שלהם. 

כנות וישירות

נותנים לי לשחק במוח, בנשמה ובגוף שלהם במקום לנסות לשחק בזמן או בסבלנות שלי

מועילים בשבילי ודואגים לאושר ולסיפוק שלי

טוב לב ומתיקות

עמוד שדרה ולא שותקים מול אי צדק, מחרמן מאוד

חוכמה אבל לא יהירות

שמדברים איתי על אוכל ומספרים לי על דברים שקשורים לאוכל. או כמו הנשלט שלי שבחרתי טוב מאוד ושולח לי כמעט מאז שהכרנו תמונות של כל ארוחה שלו בלי לפספס, כי זה פשוט משמח אותי, השמחה והסיפוק שלי משמחת ומחרמנת גם אותו ❤️

אולי זה לא כזה מעט ומסתבר לי לאט לאט שאני נמשכת לגברים יותר מסתם לגרום להם לסבול ולבכות למעני

אני ושון הכרנו שנה שעברה בצירוף מקרים מוחלט איזה לילה אחד, אני רציתי להתאמן על היפנית שלי ובמקרה נתקלתי בכמה חברה מטיוואן, הם בכלל היו הודים ובינהם הוא ישב.

מאז אותו יום אני ושון דיברנו כל הזמן, כמעט כל יום, לפעמים בהתכתבות, לפעמים בוידיאו, המון בטלפון.
כנראה שיהיה נכון לומר שהוא הגבר היחידי שממש הכנסתי ללב שלי בעשור האחרון, מה שהפך את העובדה שהוא נעלם יום אחד למאוד כואבת.
אני בעצם לא יודעת וכנראה שבחיים לא אדע מה בדיוק קרה לו, רק בהמשך גיליתי שהוא עבר אירועי רפואי ונמצא במוות מוחי דרך סטורי שאמא שלו פרסמה מהחשבון שלו.

בטח נכנסתם לפוסט במחשבה שתקראו סיפור מחרמן על בחור בשם שון אבל זה סתם פוסט מוזר ומדכא. אני לא מכירה אף אחד שהכיר את שון, אני בעצמי בחיים לא הספקתי לפגוש אותו, אני יכולה רק לספר עליו לאנשים שלא יודעים מי הוא ולפעמים דרך זה להרגיש שהוא באמת היה בחיים שלי וזה לא משהו שדמיינתי. איך אפשר להבין שבן אדם נעלם ביום אחד? המוות הוא כל כך אכזרי למי שנשארים בחיים. 

הגעגוע אליו כל הזמן בא לי בגלים, ובימים האחרונים מאז שפרסמו את ההודעת פטירה שלו אני מרגישה את זה חזק יותר.
התפללתי מאוד שהוא לא יצא מזה, וכעסתי על אנשים ששיתפתי אותם ואמרו לי "תקווי לטוב". איזה טוב יכול להיות מבן אדם שאיבד את המוח שלו? אני הכרתי את הלב של שון ויודעת שהוא היה מעדיף למות אלף פעמים ולא להיות חצי בן אדם כלוא בגוף פיזי שתלוי באחרים. 
אז הנה אני אספר לעוד אנשים שלא פגשו את שון בחיים קצת עליו

1. לשון היו 2 חתולות, gummy וbrown sugar, היינו צוחקים תמיד שבראון והחתולה שלי הן זוג לסביות. והוא תמיד היה מצלם לי סרטונים של חתולות שנראות כמו החתולה שלי.

2. ממש כמוני שון ממש אהב את הים, הוא היה חזק בצלילה ופעם אפילו גר במקום ממש מגניב ויפה באוסטרליה שבו הוא צלל המון עם חברים.

3. שבוע לפני שהכרתי אותו, חבר טוב שלו מת בטביעה אחרי שהוא בעצמו המליץ לו ללכת לשחות שם. ניחמתי אותו המון, חבל שהוא לא יכול להחזיר לי את אותה טובה עכשיו.

4. הוא היה חולה על הופעות, ובמיוחד של להקות בנות. תכלס היה מתלהב יותר מדי כמו חרמן מת. 

5. הוא היה הסוכן שלי לענייני גברים והייתי שואלת אותו שאלות והמון על איך גברים חושבים ומרגישים, מתישהו הוא כבר קיבל את זה כעובדה והפסיק לצחוק ממני

6. כשהייתי מאוד מדוכאת מהמצב בישראל אמרנו שאבוא לטיוואן ועד שאמצא דירה הוא הסכים שהחתולה שלי תגור בבית שלו (עכשיו אני מתה לדעת איפה החתולות שלו גרות)

7. פעם צחקנו על זה שלפני שסין תכבוש את טיוואן נבריח אותו לישראל ונקים ביחד חווה לגידול של פטריות מאכל

8. לא היו לו אחים ואחיות והחלום שלו היה שיהיו לו כמה ילדים, אני חושבת שהוא ממש היה צריך את התיקון הזה דרכם. 

9. הוא היה נהג מזעזע, הוא הספיק לעשות עוד תאונת דרכים שלושה חודשים לפני המוות שלו. זה שהוא לא מת בתאונה ובכלל הגיע לגיל 31 זה נס.

10. בניגוד אליי שבחיים לא למדתי להגות את השם שלו בסינית כמו שצריך וקראתי לו רק שון, הוא קרא לי תמיד בשם שלי בעברית ולא בשם הסיני שלי. הוא אפילו הצליח לבטא אותו טוב מאוד

לצלול ולשחות ביחד כמו שחלמנו כבר לא נגשים, אבל הנה תמונה יפה של הים שהוא שלח לי.

הוא היה נקרע עליי מצחוק אם הוא היה יודע שפרסמתי את כל זה בבלוג הבדסמי שלי, הוא תמיד אמר שאני צריכה לקחת דברים בקלות!!

מאז שהייתי ממש קטנה כל מה שקשור בלראות חוסר אונים היה מזיז בי משהו.

בזמנו זה לא תורגם לחוויה מינית, לא הבנתי מה זה הדבר הזה שמדגדג לי בגוף ובמוח.

כשקצת גדלתי לפעמים הרגשתי אפילו אשמה או גועל שסיטואציות לא מיניות ואפילו עם אנשים שאין לי עניין מיני בהם מעוררים בי את הדגדוג הזה בגלל תחושת החוסר אונים שראיתי. 

מה יש בתחושה הזאת, מכל התחושות האנושיות שכל כך מושכת ומטריפה אותי? בכל הגלגולים שעברתי עם בדסמ זה תמיד תמיד חוזר לאותו שורש של החוסר אונים. אפילו להקליד את צמד המילים גורם לי להתרגש

הייתה תקופה ששאלתי את עצמי אם הסיבה שאני כל כך אוהבת את זה בבדסמ זה כי חוסר אונים אמיתי בעולם קורע אותי ממש. הלב שלי גדול ואני אמפתית מאוד וכואב לי עמוק לראות אנשים סובלים וחסרי אונים. אולי המוח שלי מצא דרך להמיר את זה למשהו נעים? אם אני יודעת שאני מעניקה חוסר אונים ויוצרת אושר אולי העולם פחות מכוער. זה קצת עושה לי לדמוע לחשוב על זה ככה, ואולי אני סתם הורמונלית עכשיו, אבל מאוד מאוד הייתי רוצה הלילה להעניק חוסר אונים כזה, כזה שאולי לא הצלחתי להגיע אליו עדיין כמו שאני חולמת, לראות בעיניים מבריקות שמסתכלות עליי, ומתחננות. שאני אפסיק, אמשיך, שאחשוב בשבילך כי המוח לא יכול יותר להבין, שאכיל אותך בתוך הרגע היפיפה הזה של הטירוף והחוסר אונים הזה. 

הרגע הזה מרגיש קצת כמו פספוס של מדרגה כשאת יורדת הרבה מדרגות, הכל רץ ונעצר בו זמנית והבטן מרחפת לשנייה ביחד עם הלב והמוח. זה כמו נקודת ביניים בין 2 מצבים שאי אפשר להסביר במילים, רק לראות בעיניים.

ובנקודה הזאת אני מרגישה שהנשמה שלי פורחת, ממש

מה אם
היה חדר עם קבוצת נשים חזקות, כולן שולטות
שיושבות בסוף היום לדבר ולצחוק תוך כדי שאוכלות אוכל טעים ושותות יין
ולצד הרגליים של כל אחת, יש כלבלב חמוד קשור ברצועה, הוא יושב שם בזמן שאנחנו מדברות על היום שלנו, המחשבות והרעיונות שלנו
אולי מדי פעם המבט שלו פוגש מבט של כלב אחר, זה מחרמן או מביך? אולי גם וגם. אבל המבוכה מתגמדת כשהוא צמוד בביטחון והתמסרות לברכיים של הבעלים שלו.
אולי רק בחילוף מבטים הם יכולים לחשוב "כמה מזל יש לנו בחיים".

לכל אחת יש את הדרך הייחודית שלה לאלף את הכלב המיוחד שלה, והיא מתלהבת ומתרגשת להשוויץ בפניי כל האחרות
יש כלבים רעים ומלוכלכים שצריכים שיכאיבו להם מאוד, בחלקי נפל כלבלב מתוק אמיתי ומסור שעוד לא נתן לי סיבה אחת להעניש אותו.
לא יאמן כמה האושר שלי מספק אותו וכמה הוא מתמסר מעצם הנוכחות שלי.
מה שבטוח, אני רוצה שכולן ידעו שלכלב שלי יש את הזין הכי קטן בחדר. (עומד לך לגמריי עכשיו רק מלקרוא את זה? אני צופה לקבל ממך את הודעה המנומסת הקבועה שלך שאתה מבקש לגמור אחרי שסיימת לקרוא את זה)
לא רק שהוא הכי קטן בחדר, מה שהכי מרגש אותו זה בדיוק זה, ולצעצוע הקטן הזה יש נקודה שאם אני נוגעת בה כמו שצריך, הוא מתחיל לצחוק ולאבד שליטה.
אולי כולן יצחקו יחד איתי כשהן יראו איך הוא מזיז את התחת שלו בשבילי (שהתגלה כפוטנציאל טוב מאוד ומאפשר לי לדחוף את האצבעות שלי למקומות נוספים חוץ מהמוח שלו).
המתיקות הזאת יכולה להמיס ממש, אבל שם הפנטזיה מתפלצת לי לשתיים
אם שולטת אחרת תתלהב מהכלבלב שלי, מה יחרמן אותי יותר?
שהוא יצמד לי חזק יותר לברכיים בפחד להתרחק מהבעלים שלו כי הוא שייך רק לי? או להשתמש בו כדי לתת לאישה אחרת להנות מההשפלה והמשחק בו? הסולידריות הנשית שלי מתנגשת עם הרכושנות הקיצונית והמוחלטת שלי. 

לא יאמן שבעבר בכלל לא הייתי בעניין של פטפליי, ורק שבוע שעבר כשנתתי לו את הכבוד להחזיק לי את הדילדו בזמן שאני מחזיקה אותו מהקולר,
הספיקו הנביחות החמודות והפתטיות שלו כדי לגרום לי לשפיכה והשפרצה. אני יכולה להשתגע מהמתיקות הזאת!!
--
חבורה של תלושים זו לא הזמנה לבקש ממני בפרטי לגמור על הפוסטים שלי, אתם לא הכלב שלי ואין לי עניין בכם
למה גברים מבינים רק מה שבא להם להבין

הפער האדיר בין איך שהגוף הנשי המדהים שלנו עובד לפשטות שבה זין עובד לעולם לא יפסיק להצחיק אותי.
עוד לפני שאני חושבת על יחסי שליטה או נותנת למוח שלי להפליג בריגוש של יחסי הכוחות היפים האלה, אני נזכרת כל פעם מחדש כמה זין הוא פשוט איבר חלש וכנוע.

איזה מיינדפאק זה לשבת מול בן אדם שאין לו שום יכולת לשלוט באיברים שלו, גם אם הוא לבוש, הכל חשוף ובפנים.
אין לכם לאן לברוח אפילו מעצמכם, שלא לדבר להסתיר את המחשבות והתחושות שלכם ממני.

הייתי אומרת שאני לרוב מצליחה לקרוא אנשים ואפילו להזדהות, אבל משהו בתגובה הפיזית הכמעט אוטומטית הזאת מגרד לי איזו פינה סדיסטית במוח.
כנראה זה קשור לחוסר יכולת לברוח מהחשיפה, המבוכה או הבושה אפילו בסיטואציות מסוימות, מדהים איך הכל אצלי בסוף חוזר לתחושת החוסר אונים שכל כך מושכת אותי.

ואיזו היררכיה יפיפה זה יוצר כשאתה יושב מולי בלי יכולת להסתיר את מה שאני גורמת לך להרגיש, בלי שום יכולת לדעת מה עובר לי בראש או בגוף
ורק מלראות אותך ככה- חלש וכנוע מעצם היותך גבר מול הנוכחות שלי, אני מטפטפת בתוך עצמי, ואין לך טיפה של מושג.

אני אוהבת מאוד ללכת לעשות קניות (למרות שעדיף שוק על סופר. אגב אני גם אוהבת לשמוע מה אנשים קנו בסופר, שריטה מוזרה שלי)
שבוע שעבר נתקעתי בסופר באזעקה, המקום האחרון שאני רוצה להיות בו ולחכות במאחורה של הסופר עם כל עם ישראל.
רק שבסופר הזה הביאו לפני כמה חודשים עובדים מחו"ל, לדעתי הם מנאפל אבל גם ראיתי כמה שיכולים להיות תאילנדים.

אני מרגישה שהמשיכה שלי לגברים אסייתים לפעמים גובלת בפטישיזציה, ואני מרגישה די נורא לגבי זה.
מרגיש לי שזה לא משהו שאני רוצה או אמור להיות פטיש, אבל בפועל אם גבר הוא אסייתי זה כנראה מעלה את הסיכוי באיזה 70% שאני אמשך אליו, זה נחשב פטיש?
בכל אופן כשהייתי תקועה שם במאחורה של הסופר, גם העובדים החמודים היו.
יש שם שניים שראיתי כבר כמה פעמים שיש להם פרצוף חמוד במיוחד, דמיינתי לרגע איך אני מעיפה את כל האנשים הלא רלוונטים ואני נשארת רק עם שניהם במרחב המוגן.
והם רבים בינהם את הראש החמוד של מי אני אמחץ בין הירכיים שלי קודם 

מחוץ למשחק הזה אני כל כך נהנת לראות אנשים שאני אוהבת מוקפים באהבה ותקשורת טובה, אני לא בת אדם קנאית, אפילו לא כזאת מונוגמית.
לא יודעת מה יש במשחק הזה של שליטה ספציפית בגברים שמוציא ממני צד כל כך רכושני.
ולמה דווקא איתו, שכל מה שאני באמת מאחלת לו זה שיהיה לו טוב ונכון וימצא את מה שכל כך מגיע לו, יוצאת ממני כזאת רכושנות וצורך לתבוע בעלות על הלוזריות שלו, שכולם ובעיקר כולן ידעו שהוא הכי עלוב שיש, אסור ואין גם טעם להתקרב אליו כי אני זאת שאשמור עליו ככזה.
הפער בין מה שהוא רוצה לתת לי, ואני רוצה לקחת לבין מה שאפשר בפועל הוא כל כך גדול, זה לא מסתדר בראש שלי ובכל זאת המחשבה על לנעול אותו במקום שלא תהיה לו בכלל גישה לנשים אחרות כל כך מרגשת אותי.

אולי כי כשהוא מתנהג כמו כזה בתול לוזר מאוהב אני רוצה לשמור אותו במקום הזה, שיחייה את היעוד שלו ושרק העיניים שלי יוכלו לראות אותו.
אולי אם רק הקול שלי יהיה קיים בו, ורק העיניים שלי יסתכלו עליו הוא לא יטעה ויחשוב שהוא יכול להיות משהו אחר, כי מה שהוא זה כל כך מדויק לו, למוח ולזין הפתטי שלו.
כשאני כותבת את זה ככה פתאום אני מבינה למה הוא חושב שזה נשמע רומנטי שאני מתייחסת אליו ככה, זה כמו להגשים בצורה כל כך אינטימית את היעוד שלו ולתת לו את המתנה שהיא העליבות המוחלטת שלו, שאין טעם בזה שיחשף לנשים אחרות כי הוא לא גבר כזה, וכל מה שהוא יוכל זה רק להמשיך לחלום עליי ולהתחנן אליי.

לפעמים ובמיוחד איתו הפער בין הרגש לבין הפעולה הפיזית שיכולה לשקף את הרצון הסדיסטי שלי הוא כל כך גדול.
אני אפילו לא בטוחה שלסחוט את הזין שלו שוב ושוב ושוב כשהוא נלחם בי היה עונה על הדחף החזק שלי לסחוט ממנו הכל.

באופן כללי אני מרגישה שאני די מעריכה את הדברים היפים בחיים שלי, ואני לא זקוקה לזמנים של מלחמה או קורונה וכאלה כדי להרגיש געגוע למה שטוב.
אבל השיגעון הזה של להיות בבית כל היום, משהו שאני לרוב נהנת ממנו כי מה יותר טוב מהשקט והחתולה שלי, מתחיל לחרפן אותי.

אני רק רוצה ללכת לים ולשמוע את הגלים ולצוף במים, לחבק את המשפחה שלי,ללכת לשוק, אפילו לסוע לעבודה בא לי.

אני שונאת את הכיעור של העולם הזה וכמה מוות ודם נהיו פשוט חסרי כל משמעות, אפילו אני מפתחת קהות רגשית, זו הבנה נוראית.

לפעמים בזמנים כאלה למרות שזה מכבה את החרמנות בשלב מסוים, בדסמ מקבל משמעות עמוקה יותר ממינית ונותנת לי שקט בראש ושמחה בלב
השבוע הביולוג שלי היה כאן וסוף סוף אפשרתי לו לגמור, איך שהוא צחק, צעק ובכה מאושר רגע לפני, עושה לי מצחיק וכיף בלב, הוא באמת כלב טוב ומשעשע מאוד.

שיגמר כבר החרא הזה וגברים יפסיקו לריב אחד עם השני ולגרור אותנו לשטויות שלהם