בפעם הראשונה שנפגשנו, הביולוג שלי כבר היה שולח לי בכל יום תמונות של הארוחות שלו כי זה משמח, מרגש ועושה לי טוב.
ישבנו ליד הים והלכנו לשתות קפה, אמרתי לו לספר לי איזו מנה הוא היה בוחר להזמין מכל קטגוריה של התפריט.
והוא, עוד לפני שהפך לכלב הטוב שלי באופן רשמי, ענה ושימח אותי בתגובות מפורטות כמו שצריך תוך כדי שהסתכלתי עליו מחויכת מאוד.
תוך כדי שהוא לקח כל כך ברצינות את הבקשה שלי, לא יכולתי שלא לחשוב על כל הפוטנציאל שגלום בו, זה עורר בי רצון עז לגעת בו, למעוך אותו ולשלוח רגל לזין שלו (שכבר ידעתי והנחתי שהוא קטן מאוד).
בפעם השניה שנפגשנו, הזמנתי אותו אליי הביתה ואמרתי לו להגיע עם משחק קופסא שהוא אוהב.
לפני ששיחקנו, הוצאתי כמה ספרים של מתכונים וביקשתי ממנו לבחור איזה מהמתכונים נראים כמו משהו שהוא היה נהנה לאכול.
הוא לקח את זה כל כך ברצינות שבשלב מסוים אני סגרתי את הספרים, עצרתי אותו וביקשתי ממנו שעכשיו ילמד אותי את המשחק שהביא.
אחרי ששיחקנו סבב אחד של המשחק, אמרתי לו שנשחק סבב נוסף, אחרי שיתפשט
הוא היה מופתע מהמהירות של הבקשה שלי, נעמד מולי והתפשט תוך כדי שהוא מסדר את הבגדים שלו על הכיסא, ישבתי על הספה מחויכת תוך כדי שהזין שלו נעמד מולי, ויכולתי לראות שהוא באמת קטן בדיוק כמו שדמיינתי. הסבב השני של המשחק היה קשה לשנינו, בכל פעם שהוא נשען קדימה והניח את הזרוע שלו ביננו, הזזתי אותה כי היא חסמה את זווית הראיה שלי, ומצאתי עניין רב יותר בכמה הוא נראה קטן כשהוא יושב על הספה שלי מאשר במשחק עצמו.
את הערב הראשון שלנו סיימנו בכך שהוא שוכב על הרצפה שלי עם כיסוי עיניים, סטראפון מחובר אליו כך שהוא יכול לספוג רק את הצלילים שלי ואת המגע של הגוף שלי כשאני זזה עליו. בשלב מסוים שאלתי אותו אם הוא רוצה להרגיש עכשיו גם עם הזין? הוא היה כל כך מופתע וענה שכן. אבל רק צחקתי ואמרתי "נראה לך?"
מפה לשם חלף זמן ולאחרונה המחשבה על כך שהכל זמני נכנסה לי למחשבות, החלטתי שחשוב לי לדעת איך הזין הקטן שלו מרגיש כשהוא בתוכי ולא רק ביד שלי או מנסה להתחכך לי בין הרגליים. הוא היה כל כך מופתע מהתכנית שלי בערב האחרון שנפגשנו, ואמר לי שזה הדבר האחרון שהוא היה יכול לדמיין.
ההוכחה שגירוי פסיכולוגי הוא לא פחות חשוב מגירוי פיזי התגלתה בפניי מאוד אחרי שהבנתי שאני באמת לא מרגישה כמעט כלום ממנו, אבל דווקא לשמוע אותו בפעם הראשונה כשהוא חודר אליי עם הזין ולא עם סטראפון, לעומת כמה שאני לא מרגישה. הפך את זה למרגש ומשעשע מאוד. מחשבה נוספת שחוזרת אליי הרבה כל פעם שאני משחקת בו, היא שהאקט בכלל לא משנה.
לפעמים אני מזיזה אותו ואומרת לו לעשות דברים שמהצד היו גורמים לאנשים לחשוב שאין מצב שאני השולטת שלו, ובכל זאת שנינו מרגישים כמה הוא צעצוע קטן בידיים שלי, לא משנה מה הוא עושה. הרגשתי את זה פעם נוספת כשאמרתי לו להיות מעליי, חשבתי שאולי אצליח להרגיש משהו, זה התגלה כחסר סיכוי, אבל התחושה שלא משנה איך אזיז אותו ומה אומר לו לעשות- הוא עדיין נשאר כמו גור מתוק ומשמח, צעצוע קטן שאני משתעשעת בו, היא מרגשת מאוד.
החזרתי אותו לתפקיד המאוד מכובד של ללבוש את הסטראפון 19 ס"מ שלי, ועד שתהיה לי תמונה מוצלחת מספיק של השוואה בין שלו אליו
כל זה גורם לי לתהות על חלק ה humiliation ב SPH, אם הוא מרגיש כל כך מיוחד שאני נהנת לשחק בו ובזין הקטן שלו, כמה משפיל באמת זה יכול להיות? הוא מרגיש בר מזל.